יום חמישי, 12 במרץ 2015

החיים המזויפים שלנו

בתור מישהי סופר פעילה בעולם הבלוגספירה וברשתות חברתיות, אני מוצאת את עצמי עובדת על התדמית שלי מסביב לשעון. אין שום סטטוס שאני מעלה מבלי להקדיש לו מחשבה ראויה, אין שום תמונה שתעלה לא מפולטרת - ולא רק זה, אלא יותאם לה בדיוק הפילטר הנכון.

כמה פעמים אנשים תיעדו את עצמם באירוע חברה או בישיבת צוות כשהם למעשה סובלים מהעבודה בה הם נמצאים?
כמה אנשים העלו סלפי זוגי מנצח כשלמעשה הזוגיות שלהם בקרשים?
כמה בלוגריות תיעדו את תהליך האימוץ המרגש של הגורה שלהן כשלמעשה כמה חודשים לאחר מכן הן נטשו אותה באכזריות בכלביה? (אני מכירה אחת כזו).

כולם לוקחים חלק במירוץ הזה ובהם כמובן גם אני. אנחנו רוצים להיות מצליחנים, אהובים, עסוקים ובעיקר לנהל חיים סופר פוטוגניים - וגם אם זו לא המציאות, נזייף אותה עד שנצליח.

גם אם עבר עלינו יום ממש גרוע בעבודה ואפילו אם במסגרת חיי הזוהר שלנו, אנחנו יושבות בהשקה מוקפות בנשים שאנו לא מחבבות, בחדר קטן ומיוזע - תמיד נעלה את הסלפי המשרדי הזוהר ביותר ואת התמונה של כוסות השמפניה מקליקות ביניהן, כדי שייחנקו כולם.

גם אם אנחנו שונאים את הטעם של המנה שמוגשת בפנינו במחיר מופקע, עדיין נתעד אותה וכנ"ל גם לגבי המתנה שקיבלנו בסיומו של ריב קסטסטרופלי או לאחר שדרשנו אותה לעצמנו -רק כדי להראות כמה בן הזוג שלנו חלומי. קרה לכן? אני יכולה להעיד שזה קרה לי, כמה וכמה פעמים.

הפעם היחידה שבאמת מותר לנו להוריד מגננות ולהקרין כלפי חוץ שאנחנו אומללים, היא כשאנחנו חולים - וגם אז, תמיד אעדיף להעלות תמונה של כוס תה מעוצבת וקופסת טישיו מאשר את הפרצוף החולני והחיוור שלי.

הצורך לא לתת לשום הישג לחמוק מבלי שנכריז עליו בריש גלי, לצד הצורך העז אפילו יותר לקבור את הכשלונות שלנו יוצרים יחדיו תמונת מצב פיקטיבית וכזו שאחרים לא יכולים להתחרות בה - אבל חמור מכך, לפעמים אפילו לא אנחנו.

 האם אני מתכוונת להתנתק לעד מהפייסבוק ולחיות את חיי כאדם פרטי ודיסקרטי? אתם בטח מנחשים שהתשובה היא שלילית. אנשים שנהנים לשתף, לעתים אפילו יתר המידה (אם כי, מי בכלל מגדיר את המידות הללו?), יש בהם את הרכיב האנושי - הפגום וגם הנפלא הזה שגורם להם לרצות לחלוק עוד ועוד - וכמובן שגם אני כלולה בהגדרה הזו.

אני תמיד משננת לעצמי את המשפט "בפייסבוק כל האנשים מאושרים, כל הזוגות מאושרים וכל המשפחות מאושרות" ואז מגחכת לעצמי כי ברור לי עד כמה זה לא נכון. אני מרשה לעצמי לחשוף גם חלקים פגיעים בי יותר, כמו למשל הפוסט הזה, גם אם הוא מרוטש להחריד - ובעיקר, אני מצפה מעצמי לעמוד מאחורי כל דבר שאני מפרסמת, סוג של כנות גרסת 2.0.

אז אנחנו נמשיך להסתיר מערכות יחסים מפורקות, אימוצים כושלים, עבודות לא מתגמלות ואפילו סתם פצעונים על העור - וזה לגמרי בסדר, אבל אולי נאפשר גם לאמת להבליח, רק מדי פעם.

23 תגובות:

  1. זה מזכיר לי שלפני כמה ימים חשבתי על להצטרף לתיעוד 100 הימים באינסטגרם, רק שבמקום 100HappyDays# הם יהיו 100Crappy days# ואז אוכל בחסותה של הבדיחה הזו לחשוף את גם את הרגעים היותר מכוערים, היותר קשים וההרבה פחות פוטוגניים. בסוף לא עשיתי את זה כי לבסוף החלטתי שהבדיחה העגומה הזו רק תכניס אותי ללופ של דכאון, כי חוץ מזה שהתמונות היפות שלנו הן תחרות בלתי פוסקת עם העולם עם עצמנו ועם חברינו, הן בסופו של דבר מהוות תזכורת בימים המדכאים באמת לכך שהיופי נמצא שם ומעודדות את רוחנו, אז נראה לי שבאיזשהו מקום זו אחת הסיבות המרכזיות שמאה ימים שמחים תופס קצת יותר ממאה ימים עגומים. ואם זאת, אני עדיין משתעשעת ברעיון של לעשות את זה... יכולות לצאת מזה גם כמה תמונות משעשעות:)

    השבמחק
    תשובות
    1. בתור מי שעשתה את הימים השמחים והתמידה בהם בכל יום ויום - אני יכולה לומר לך שהם מאוד לא משקפים את המציאות ובכל זאת, יש בהם משהו שכן משקף את השקפת העולם שלי ואני מניחה שזה מה שחשוב בסופו של דבר, השאלה כמה רחוק זה באמת לוקח אותך והאם זה מביא אותך באמת למקומות של למצוא את מה שטוב לך או להראות לאנשים כמה טוב לך? כנראה האמת היא אי שם באמצע :)
      100 ימים מחורבנים בהחלט נשמע כמו פרויקט תיעוד משעשע :)

      מחק
  2. כבר אמרתי לך שאני רוצה להיות לובה כשאהיה גדולה, אז עכשיו אני רוצה עוד יותר 3>

    השבמחק
    תשובות
    1. וכבר אמרתי לך שאת אדירה כמו שאת :)

      מחק
  3. האמת שהרוב נכון גם מבחינתי, למעט העובדה שאני לא מפלטרת. כולל את הפצעון...

    השבמחק
    תשובות
    1. פילטרים הם לא תמיד אלו של המצלמה :)

      מחק
  4. פוסט מקסים! אני דווקא לעיתים מרשה לעצמי להוריד את הפילטרים.. בעיקר כי אני לא אוהבת.. אבל לפעמים אני חייבת. אז יראו אותי עם כתמי הפצעונים הישנים.. אני עדיין אותו בן אדם ;) סיכמת את הנושא בצורה נהדרת ונהניתי מאוד לקרוא עד המילה האחרונה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושבת שזה פחות עניינים של פילטרים אמיתיים באינסטגרם אלא יותר כמו פילטרים על החיים, גם אם התמונה לא עברה עיבוד טכני כלשהו של תוכנת עריכה, היא עברה את העיבוד שלו בבחירה שלנו מה לתעד או מה לא

      מחק
  5. מן הסתם גם אני מעלה תמונות של חיי המאושרים גם כשהם לא תמיד מאושרים - והפתעתי רבים כשגילו לאחרונה שלמרות התמונות של זוגיותי הפוטוגנית, אני עוברת גירושין לא פוטוגניים בכלל. אבל מצד שני, אני גם מעלה פוסטים על הפרעות האכילה ועל הדיכאון (גם בבלוג וגם בפייס) ולא מסתירה שיש פגמים ופצעונים כמו שבחרת לקרוא לזה. בעיניי לגמרי חייבים להגביר את המגמה הזאת.
    והידד ל- #100crappydays !!

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושבת שאת בין האנשים היחידים שאני מכירה שמתנהגים בכנות לגבי כל ההיבטים בחיים שלהם, אלו היפים והפוטוגניים (ע"ע אלמה) ואלו שפחות, אני מאוד מעריכה את זה ומצד שני, יכולה להבין גם את הצד השני, של לקבור את הדברים הפחות נעימים, שהשקעתי בו אנרגיה לא פעם.

      מחק
  6. אני חושבת שהרבה יותר קל להעלות תמונה של משהו טוב, כייפי ושמח מאשר של רגע לא טוב. חשיפה של רגעים לא יפים היא קשה הרבה יותר. החוכמה היא לא להסתכל על פרופיל של מישהו ולהגיד ״איזה חיים מדהימים יש לו״ החוכמה היא לדעת שלמרות היופי לכולנו יש רגעים קשים ולא יפים ולפעמים לעצור את עצמנו מלפתוח את הפה. זו דעתי וככה אני מתנהלת. גם אני לא חושפת רגעים קשים כי זה פרטי. עם כל הפטפטת שלי פה אהבתי את הפוסט הלא שגרתי שלך.

    השבמחק
    תשובות
    1. מסכימה איתך לגמרי. אגב, הפוסט שלי לא נכתב כביקורת או נגד התופעה הזו - שהרי אני בסך הכל חלק ממנה, זו גם בכלל לא תופעה, בעיניי זה אנושי ומכאן שגם טבעי ויפה, אני מניחה שפשוט ברשת זה מוקצן יותר. סתם תקופה כזו ואוסף של מקרים שעוררו בי פתאום תהיות :)

      מחק
  7. מקסים ונוגע אהובה.
    מי אייר לך את העיצוב החדש? תתחדשי, מרגש!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אהובה,
      קוראים לה הדר ברנשטיין, היא סופר מוכשרת והפוסט הבא יהיה מוקדש לה :)

      מחק
  8. זה פוסט מקסים שגרם לי לחשוב הרבה על הנוכחות שלנו ברשת. אני מאמינה שיש לנו בחירה וזה גם נובע מהאופי שלנו. כשרע לי אני כותבת או משדרת שרע לי בין בטקסטים או בתמונות, לא מנסה ליפות מציאות. אני כן מאמינה בכנות בבלוג שלי והיא ממש חלק ממני וממה שאני רוצה לכתוב. מצד שני, אני מנסה לחיות את החיים שלי יפה, כדי שיהיה לי כיף לתעד אותם. הבלוג שלי הוא קודם כל עבורי ולעצמי די קשה לי לשקר.
    אה, ואני מורידה חצ'קונים בעריכה.
    נשיקות וחיבוקים.

    השבמחק
    תשובות
    1. סיכמת הכל בצורה מושלמת, כמו תמיד :)

      מחק
  9. מהרהרת רבות בתופעה הזו בעת האחרונה, שנראה כי היא הולכת ומקצינה.
    גם יש מן תחושה כזו בפייסבוק שמצופה שתעלה רק את הדברים הטובים, ולא את רגעי המשבר - וזה גם טבעו של האדם, לרצות לרוץ ולספר על מה שטוב ולהדחיק ולהצניע את מה שפחות.
    בעולם הרשתות החברתיות, בו כל אחד יכול להיות הבמאי של חייו ולחתוך את הסצנות הפחות פוטוגניות, כולנו מקבלים תמונה סכרינית ומעוותת של המציאות, וזו אחת הסיבות שאני פחות פוקדת את היוזר ה"אמיתי" שלי בפייסבוק, האותנטיות די נעלמה. אם כי, כשאני כבר כן מעלה, זה כמובן, כמו כולם, את הרגעים השמחים ..

    השבמחק
  10. לובה.. לא יצא לנו להכיר באופן אישי וחבל.. אני חושבת שיש לנו הרבה במשותף צניעות, אהבה וחמלה לבעלי החיים. התמונות שלך והבלוג מושקע בטירוף ואת עושה רושם אדם מעניין שאשמח להכיר באופן אישי.. ישבנו יחד באותו שולחן באחת ההשקות כשמסביבנו בנות צוהלות שמחפשות להצטלם בכל זווית אפשרית ולא ממש היתה הזדמנות להגיד אפילו שלום. אז עד שיצא להכיר באופן רישמי, תמשיכי להיות כמו שאת כנה, יפה, מיוחדת ואמיתית

    השבמחק
    תשובות
    1. היי שירי, באמת חבל ואת נשמעת מקסימה! התחפרתי בעצמי יותר מדי באותו אירוע, כתוצאה מחוסר החיבה שלי לדינאמיקה שלו, אבל אשמח בכיף!

      מחק
  11. פוסט חביב :)
    האופן בו מתבצעת העלאת תכנים אישיים ויזואלים לרשת די ממצא את גזר הדין של הפסיכאטריה המודרנית להפרעות שונות המוכרות כדיכאון וכו' :) לא רוצה כמובן להבהיל - להפחיד - להכליל....
    הסיבה להתנהגות הזאת היא חיפוש מציאות נוחה ועריגה לה, לעומת דחייה של כל מה שלא מתאים הן של הכותב והן של הקורא.....אני יכולה להגיד מניסיון אישי שכאשר התחלתי את הבלוג האישי שלי כעבודה נטו, מהר מאד נצטרכתי להילחם בסחף הרגשי שדורש לקבל את ההיי...
    מצאתי שפילטור תכנים שוטפי מוח כגון חדשות - רכילות - בלוגים שמהללים אישיות מסויימת ולא תחום נטו - וגם פייסבוק עוזר מאד להתגבר על הדחפים ההרסניים (בעיניי) הללו...
    הסיפור משתנה והופך עוד יותר הרסני כאשר מעורבים שיקולים כלכליים בעניין, ולא מדובר כבר במשהו אישי חביב אלא בעסק שדורש הצגת דמות וירטואלית שחייה חיים מופרכים לחלוטין.
    בכל מקרה מאחלת לך הצלחה וסופש פגז :)

    השבמחק
    תשובות
    1. זה הכל עניין של מודעות. מי שבאמת ובתמים מרגישה צורך לעמוד בתחרות ובסטנדרטים הלא הגיוניים של אחרים ואולי אפילו של עצמך - זה בהחלט מתכון בטוח לקושי להתנהל ביום יום, אבל אני לא חושבת שזה חייב להקצין לרמת הפרעות או דכאונות כל עוד לוקחים הכל בעירבון מוגבל, מבינים שזה לא מייצג את המציאות ושזה נחמד להתבונן על אימאג'ים יפים מדי פעם וליהנות מהם מבלי לחפש משמעויות עמוקות :)

      מחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top