יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

פוסט אורח: ביקור במונה-לנד

לאחר ששרדה תקופה לא מבוטלת בשבי, פנתה אליי מונה שוב וביקשה לחלוק קצת מחוויותיה. היא ניסתה לפנות אליי דרך ההגיון והסבירה שממילא הבלוג שלי מביך ואיש אינו קורא בו - אז מוטב להוסיף לו מעט איכויות ולהעביר את הבמה ליצור אחר, פרוותי וחמוד לשם שינוי.

לאחר שהורידה לי את הערך העצמי לרצפה, נעניתי לבקשתה בשמחה ואני מביאה לכם כאן את עיקרי הדברים, שנקטעו מדי פעם עקב הצורך הבלתי נשלט שלה להתרוצץ הלוך ושוב כשהיא שומעת רעשים מהקומה למעלה - עמכם הסליחה.

יומני היקר שלום,

לא חשבתי שאזכה לכתוב כאן שוב ואצליח לעמוד בכל האתגרים שהיקום האנושי מזמן עבורי. עם הזמן גיליתי שיותר מאשר הכיבוש משחית - הוא מעצים - וכך הצלחתי לשרוד למרות הכל. כדי לא לחשוף את זהותי ואת מטרותיי האמיתיות, ניסיתי להעמיד פני כלבה רגילה וכך, לפעמים הצלחתי להפגין אפילו חיבה כלפי בעלי השליטה של הבית, כשלמעשה בזתי להם לאורך כל הזמן.


החיים אינם פשוטים ללא בעלי ברית בבית. מבעלי השליטה אינני מצפה לדבר, אחרי הכל, המוח האנושי שלהם אינו מורכב מספיק. אך גם מהשדה הגדולה התייאשתי ופרט ליכולת שלה להגן עליי מפני כלבי הרחוב ולהשיג לי מדי פעם מטעמים - אינני תולה בה תקוות ויודעת שאת שחרורי אצטרך לתכנן לבד. 


מדי פעם מבקרים בבית יצורים נוספים, ככל הנראה מן החלל. אך בדיוק באותה מהירות שבה הם נוחתים עם החללית שלהם - כך הם גם מסתלקים ולכן התועלת מהם היא אינה גדולה. אני מקווה שכעת הם נמצאים בעולם שכולו טוב.


במהלך החודשים האחרונים הבחנתי בתופעה מוזרה: צלילים עולים ויורדים של סירנות שגורמים לבעלת השליטה להתרוצץ בכל הבית, לתפוס בי בניגוד לרצוני ולרוץ איתי ועם השדה הגדולה למחסה. הזהרתי מפני תרחישים איומים כאלה כבר בפרקים הקודמים, אך כמובן שאיש לא הקשיב לי.

הבנתי שכעת האיום הוא ממשי, אם אפילו בני האנוש מצליחים כבר להבחין בו עם מנת המשכל המוגבלת שלהם ולכן מצאתי כמה שיטות להגן על עצמי מפני העתיד הנוראי:


כאן אני מוקפת באוסף הנעליים הכעורות של בעלת השליטה ולא אחשוש להשתמש בהן כמגן במקרה הצורך


ואילו הפעם מצאתי מחסה במחסן, מוקפת בכל מיני ערימות בגדים אותן אני מסדרת כך שייצרו עבורי משטח נעים. טיפ ממני: גם במצבי חירום, חשוב שיהיה נוח ומזמין. את השקיות אפשר גם לסדר לפי צבעים אם משעמם.


הדרך האולטימטיבית לתפוס מחסה, זו שמעולם לא אכזבה אותי עד היום היא מתחת לשולחן הקפה בסלון. הרבה לפני שזארה השיקו חולצות עם טלאי צהוב (אותן משום מה מאוד חיבבתי),  כבר ידעתי לאן נושבות הרוחות. אז תמשיכו להתעסק ברשתות אופנה חסרת טקט כמה שתרצו, אנשים נחותים - אני כבר יודעת שהחורבן קרב ובא.


אם חשבתי שהאימה נגמרת ברגע שבעלת השליטה בבית מניחה לי, אז כנראה שטעיתי ולהבא אדע לא לסמוך על שום בן אנוש. החברות שלה מטורללות בדיוק כמוה ולא חוששות לשלוח לכיווני ידיים. כשאני אומרת לא זה לא, סיסטר!

כאילו לא היה די בידיים שנשלחות אליי, בשדה חסרת התועלת ובמלאי המצומצם של המקומות להתחבא בהם - אז מדי פעם גם מקשטים אותי בשרשראות ובשלל סמלים פגאניים, שמוציאים מבעלת השליטה קולות ציוץ גבוהים. כך התברר לי שאני מתמודדת עם עובדת אלילים בנוסף לכל, אוי אה-ברוך!

 
מדי פעם בעלי השליטה לוקחים אותי לים, אך אם אתם חושבים שאני נהנית שם - טעות חמורה בידיכם. אינני יכולה ליהנות במקום בו אין מחסה או לפחות קרקע יציבה לדרוך עליה וזה בהחלט לא עוזר שבעלי השליטה ממשיכים לחפון אותי, להרים אותי ולהשליך אותי לים.


אגרום לכם לשלם על זה!!!


אני לא רצה איתך, אני רצה ממך


לא פלא שאחרי כל זה, סומרת לי הפרווה!


כל שנותר הוא לשבת על שפת החוף, להביט בו בחמיצות ולקוות שכל זה ייגמר במהרה


אז אחרי כל זה, באמת מפתיע אתכם שאני נראית כל כך מודאגת??




3 תגובות:

Template Design By Baby in Heels
Back to Top