יום שני, 7 ביולי 2014

כלום לא עצוב

אני מנסה לשכנע את עצמי שכלום לא עצוב ולכן בזמן שכל המדינה עולה באש, בין אם פיזית ובין אם "רק" ברמה החברתית, אני ממשיכה בעיסוקיי: עובדת, נפגשת עם חברות, מוציאה את הכלבים לטיולים, כי כלום לא עצוב, הכל כרגיל.

אני מנסה לשכנע את עצמי שכלום לא עצוב גם כשאני עדה לריבים בין מחנות השמאל והימין - ובאנשים שמשתמשים בפיד שלהם ככלי להוצאת קיטור ותסכול. לפעמים כל מה שמתחשק לי זה לסגור את כל אמצעי התקשורת, אלא שבמקום אני ממשיכה לשתף בתמונות ולכתוב סטטוסים, כי הרי כלום לא עצוב, הכל כרגיל.

במשך תקופה ארוכה מאוד גם החיים שלי נעצרו בכל פעם שהייתה מתיחות, עם כל אזעקה וכל נפילת טיל, אבל עכשיו יש לי את הפריבלגיה להמשיך את חיי כרגיל: להתרחק מהחדשות ומהפייסבוק, לצאת לבית קפה עם חברות ובעיקר להעמיד פנים שכלום לא עצוב.

אז הפעם אין לי רצון בהעמדת הפנים הזו, כי בדיוק כמו מים שממלאים את האמבטיה עד תום ולבסוף זולגים החוצה אם לא עוצרים את הזרימה, כך גם ה"עצוב" שלי הגיע לנקודה שאי אפשר להתעלם ממנו יותר, כי הוא מאיים להטביע הכל.

אני לא יודעת מה עומד לקרות או מה מתרחש מאחורי הקלעים, אני רק יודעת שאין דרך להכיל את הנקמה והשנאה הזו. אני רק יודעת שגם האדם החיובי שאני מתיימרת להיות, נסדק תחת כל הגילויים והדיווחים של הימים האחרונים, עד שכבר אי אפשר לשדר "כלום לא עצוב" מבלי להרגיש את הקיבה מתהפכת.

טילים, מבצעים צבאיים ואפילו סכנת אמת לא משתווים לפחד שנוצר אל מול אנשים שנמצאים במקום הכי מלא שנאה שלהם, כי במקום הזה הם מסוגלים לכל דבר. כשהפחד מצטרף למשוואה, הוא משנה אותה לחלוטין ומציף אותה בכל כך הרבה תחושות, עד שלא נותר עוד מקום להעמיד פנים.

הכל עצוב.

                                   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Template Design By Baby in Heels
Back to Top