יום ראשון, 8 ביוני 2014

הרגשה קצת משונה



בשלב מסוים בחיי הבנתי שאני לא טיפוס שהולך בתלם עם כולם וזה לא כי יש לי צורך להרגיש מורדת, אני דווקא מסתדרת עם מסגרות לא רע. הכוונה היא שיש לי נטייה מעצבנת לשאול מה התועלת במה שאני עושה, האם זה יעשה לי טוב וכל מיני שאלות נוספות שהתשובה עליהן התגלתה לרוב כשלילית.

לאורך כל הילדות והנעורים גדלתי בסביבה שדחפה אמנם למצוינות, אבל למצוינות מאוד ספציפית - כזו שמתבטאת בציונים גבוהים, בחינוך למדעים וכמובן בתואר, כי הכי חשוב תואר. כך מצאתי את עצמי בניגוד לרצוני במסלול שאמור להכשיר אותי לתואר ראשון בגיל 19, אפילו מבלי לדעת מה יהיה הכיוון שלי בחיים, כי הכי חשוב תואר... לא?

אז מהמסלול הזה נשרתי - אולי כי לא הייתה לי בגרות נפשית גדולה מספיק, אולי כי לא היו לי את הכישורים הנדרשים כדי להתמודד עם לימודים בתיכון במקביל ללימודי תואר ראשון ואולי זה נבע מאלף סיבות אחרות, אבל אני יכולה רק לשמוח על התוצאה. כ"פשרה" מצאתי את עצמי במסלול ביוטכנולוגי. מיותר לציין שגם שם לא ממש מצאתי את עצמי והזמן שבילינו במעבדות ובפתרון משוואות גרם לי לאבד עוד יותר מוטיבציה, עד שאת רוב זמני בחרתי להעביר בבית במקום על ספסל הלימודים.

מכאן

אז את הלימודים סיימתי, תעודת בגרות יש לי, הסלידה מכל המקצועות המדוייקים קיימת בי עד עצם היום הזה. לכתוב לעומת זאת, אהבתי בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. האהבה הזו גם זוהתה וטופחה היטב על ידי המורים שליוו אותי מאז היסודי ועד התיכון, אך בכל זאת נשלחתי למסלול שאין לי בו שום רצון ועניין.

מדוע אנחנו מתמיינים בצורה כזו, גם כשהיא לא מתאימה לנו? כי אנחנו נותנים לזה יד וזה נובע מהצורך שלנו לרצות, מהלחץ של ההורים, מהרצון לקבל אישור מהסביבה ולהרגיש שייכים לקטגוריה מסוימת. בשלב מוקדם בחיי הבנתי שיש יותר מדרך אחת לחיות את החיים ושאולי הקטגוריה אליה אני שייכת לא קיימת עדיין, ממש כמו שנועצים תמונה בפינטרסט ומקימים עבורה תיקייה חדשה, כך גם אני הרגשתי - כמו שייכת לתיקייה חדשה.

במשך כמה שנים נלחמתי בהבנה הזו וניסיתי בכל כוחי להיות כמו כולם. סיימתי צבא, עבדתי בשירות לקוחות, נרשמתי לתואר ראשון - בדיוק כפי שהייתי אמורה לעשות, בדיוק כמו שעשו כל אחד ואחד מחבריי לכיתה. רק שהסדק יחד עם השאלות התעוררו כבר אז והשנים של הגילוי העצמי לא היו פשוטות מבחינה אישית או מקצועית. כשאת רגילה להימדד בדרך מאוד ספציפית, את מודדת את עצמך באותה צורה - ולכן עד לאחרונה הרגשתי ייסורי מצפון על כך שבחרתי לגדוע את הרומן שלי עם האקדמיה עוד לפני שהתחיל.

היום אני מרגישה אחרת:  אני כבר לא מרגישה צורך להתנצל על כך שבחרתי במסלול שונה, על כך שאני אחרת. אני מחבקת את השונות הזו ואחת התכונות שאני הכי מעריכה בעצמי היא היכולת להתנתק מהקיבעון, לחשוב קצת אחרת ולשאול שאלות, להתאים את עצמי למציאות שבה אנחנו חיים.

מצחיק שפעם היינו עושים כל מה שאפשר כדי להשתלב בחברה ולהרגיש שאנחנו כמו כולם. עם השנים,  אנחנו מאמצים את המוזרות הזו כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. הפחד להיות שונה התבטא אצלי לא רק בהחלטות גדולות בחיים, אלא גם בדברים הקטנים של היום יום:  לצאת מהבית עם ליפסטיק בצבע עז, להתהלך בחוץ עם כמה כלבים במקביל, לאמץ תפריט שונה (ושחלילה לא יחשבו שאני טבעונית קיצונית!) וכד'.

עם ההחלטה ליישם את האינדיבידואליות שלי בהחלטות הגדולות, הגיעה גם הקבלה לאמץ אותה בכל הדברים הקטנים שהביכו אותי בעבר. מהי בעצם הפואנטה שלי? הרי לא מדובר בשעת ספיישל של החינוכית וסביר להניח שבין הקוראים שלי אין הרבה טינאייג'רים.

אז מסתבר שלא רק טינאייג'רים חוששים להיות שונים ולא רק בני נוער מבצעים החלטות על סמך מה שמצפה מהם הסביבה. אם אתם מרגישים שהסביבה קשה מדי איתכם, אולי זה סימן שצריך להרחיב את מעגל חברים, להניח להשוואות הבלתי פוסקות, להתרחק ממנה.

עם הסביבה שבה גדלתי כמעט ולא שמרתי על קשר, כי הרגשתי שונה ואולי לא עומדת בסטנדרטים שלהם. החברות שלי לעומת זאת, משונות כל אחת בדרכה הנהדרת, כל אחת ובחירות החיים שלה. כשמשתחררים מכל הציפיות ומכל הנורמות החברתיות, פתאום מרגישים קלילים יותר, ממש כמו בדיאטת פלאים - וגם התהליך לשם מרתק לא פחות.

אז אני בוחרת לסיים את הפוסט הזה עם תמונות של בגדים יפים, של ליפסטיק בצבע עז, של שיער ורוד בקצוות וכמה קעקועים פה ושם, כי זה מה שמבטא את מה שאני מרגישה - גם כלפי חוץ, קצת שונה ומשונה.


אני לובשת: שמלה - MONA, שרשרת - ליאת גינזבורג, נעליים - רוני קנטור

7 תגובות:

  1. לובה של עכשיו היא-היא הדבר!

    השבמחק
  2. מופלאה, יפיפיה, צבעונית. הכל מייפל! (טבעונים אוכלים מייפל? ;-) )

    השבמחק
  3. אני ממש מזדהה איתך! גם אני התנתקתי כמעט מכל חברי הילדות שלי, והאנשים שסביבי הם אנשים מיוחדים שבחרתי בפינצטה. אני לא פעם חושבת מהו המסלול שיועד לי ואיפה אני היום ויש פער לא קטן, אבל אני יכולה לחתום לך שכל תזוזה מהשביל המסומן הובילה לאינספור חוויות, ריגושים והפתעות, והכניסה לחיי את האנשים הכי מדהימים ומיוחדים. אני מאחלת לך (ובעיקר לי) לא להפסיק לבחור!

    השבמחק
    תשובות
    1. נגה, הוצאת לי את המילים מהפה :)

      מחק
    2. נמצאת עכשיו במקום של התנתקות מחברי ילדות ומנסה לאסוף לי חברות חדשות כמו שאת מתארת. מקווה למצוא. כבר כמה שנים שאני בין לבין, בעקר בגלל כמה החלטות אמיצות (אולי מדי) שלקחתי על עצמי. מעבר לחו"ל לשנתיים לבד, לדוגמא. בגדול זה מרגיש בערך כמו להיפרד מבן זוג ולחפש חדש, יש תקופה של לבד ואז אני מאמינה שמוצאים. בן זוג מצאתי, עכשיו נשאר חברות חח בקיצור פוסט מעורר השראה :)

      מחק
  4. מקסימה,מיוחדת ובעלת טוב לב נדיר 💚

    השבמחק
  5. יותר ממזדהה. גדלנו בתרבות דומה את ןאני ואני בדיוק נמצאת בעיצומו של תהליך לקבלת 'השונות' שלי שהיא למעשה הנורמליות.
    כל אחד מיוחד בדרכו , ולמרות שאלו החברה והמשפחה שמכתיבות לנו מסלולים ותבניות, אנחנו אלה שבסופו של יום בוחרים 'לזרום' איתם, מהסיבות שציינת.
    תמשיכי להיות מיוחדת ואמיצה. את מעוררת השראה :)

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top