יום ראשון, 7 באפריל 2013

זכרון חולף

בכל שנה מדברים על שימור הזיכרון, אבל זו דווקא השכחה שתופסת חלק משמעותי יותר בתודעה שלי ככל שהשנים חולפות. סבא שלי כבר איננו 12 שנים והתחושה היא שגם הסיפורים שלו מתקופת השואה חומקים יחד עם הזכרון הפרטי שלי ממנו.

אני זוכרת היטב איך הוא נראה אבל צליל קולו כבר מעורפל בזכרוני וכך אני גם זוכרת בקווים כלליים את סיפור הזוועות הפרטי שלו, אבל כבר לא זוכרת את הפרטים המדויקים. אני זוכרת איך סיפר שהסתתר מאחורי החצאית של אמו בזמן ששברו את כל שיניה עם קת הרובה ועמדו להוציא אותה להורג- בדיוק ברגע שבו הפרטיזנים הסתערו על הגטו באוקראינה וכך ניצלו חייה וחייו של מי שהביא בסופו של דבר אותי לעולם. אני כבר לא יודעת אם אני מתארת את הסיטואציה במדויק או שאת החלק הדרמטי ביותר אני משלימה מתוך זכרונותיה של ילדה עם דימיון פורה, זו שסיפרו לה סיפור בלהות מבלי שיהיו לה כלים להתמודד עמו.

סבא שלי איננו כבר 12 שנים ואני זוכרת שבתקופה שבה הוא היה חי- היה מוצלח יותר במשפחה וטוב יותר באופן כללי, אבל אני לא זוכרת בדיוק מדוע. הזכרונות שלי ממנו הם רק קטעים תלושים מתוך רצף של רגעים וככל שהשנים חולפות אני חושבת עליהם פחות ופחות.

סבא שלי איננו כבר 12 שנים ופעם הייתי בוכה ברגע שבו כף רגלי דרכה בבית הקברות כי הידיעה שנותרה לי ממנו רק מצבת אבן הייתה קשה מכדי לשאת. היום אני כבר בקושי מבקרת וגם אם כן, משקפי השמש בדרך כלל מסתירים את העובדה שאני כבר לא מצליחה לבכות עליו כמו פעם.

סבא שלי איננו כבר 12 שנים אבל במקום להעמיק את שורשיי, לחקור מי אני, מאין הגעתי ולכבד את הדור שלו-  אני מרגישה נטולת שורשים ונטולת היסטוריה אמיתית, אפילו יותר ככל שהשנים חולפות, כמו מתחילה מאפס.

סבא שלי איננו כבר 12 שנים, אבל גם את סיפוריה של האישה שהותיר אחריו, סבתא שלי ועדיין חיה איתנו- אני זוכרת במעומעם. אני זוכרת שהוברחה בהיותה תינוקת בזרועותיה של אמה למקום מסתור, כי אמא שלה הייתה נבונה מספיק להבין שצרות מחכות בפתח ולכן ברחה לבד, עם שני ילדים קטנים. אני זוכרת במעומעם כי אני כבר לא טורחת לשאול.

אני זוכרת שאבא שלה, שחיכה להולדת ילדיו בקוצר רוח לאחר שכל ההריונות הקודמים של אמה לא שרדו- נלקח למלחמה בהיותה תינוקת ומעולם לא חזר. אני זוכרת שאפילו אחרי שכבר עלינו לארץ, היא כתבה לתוכניות רדיו וחיפשה את עקבותיו- אולי עלה לארץ ולא הצליח ליצור קשר עם בתו היחידה. אני, שלא מרגישה שייכות לשום אב, נצבטת בלב מעצם המחשבה על כך שיש אדם שהרגיש את ההיפך המוחלט ממני במשך כל כך הרבה שנים.

סבא שלי איננו כבר 12 שנים וגם אני לא הנכדה שרציתי להיות. לא כלפיו או כלפיי הזכרון שלו, לא כלפי סבתא שלי שעדיין נמצאת בחיים. הוא נאלץ להיאבק על חייו רק מעצם היותו יהודי, עובדה שלא מנעה ממנו להאזין לרדיו בעברית הרבה לפני עלייתו ארצה. באופן אירוני, זה הופך אותו לישראלי יותר ממני, זו שכל תחושותיה למדינה מסתכמות בדרך כלל ברגש מזוקק של כעס ומרמור.

אנשים שוכחים, מאבדים, לא מכבדים- במדינה ששוכחת, מאבדת ולא תמיד מכבדת אותם בחזרה. סבא שלי איננו כבר 12 שנים וגם הדור שלו שעדיין קיים, נעלם בקצב מהיר. להבדיל מסבא שלי, לא כל בני הדור הזה יזכו ללכת מכאן בכבוד, או בתנאי קיום מינימאליים.

הלינק הבא מוכיח כמה חשוב לזכור ולהנציח, לאו דווקא בהקשר של השואה. הלינק השני מוכיח שלמרות הכל, לא הכל נשכח.
סבא שלי איננו כבר 12 שנים, אבל כך הוא היה נראה-




9 תגובות:

  1. החיים חולפים ויחד איתם הזכרונות שיש לנו ממי שאינם עוד. בשביל זה טוב שיש רגעים שגורמים לנו לזכור ב"כפייה", לעשות פסק זמן ולהרהר בזכרונם של מי שלא היו רוצים להכביד עלינו את המשך חיינו, אך גם לא היו רוצים שיישכחו מליבנו לגמרי.

    השבמחק
  2. פוסט יפה ומרגש….מסכימה עם הנכתב למעלה המציאות וההווה חזקים מהכל וגורמים לנו לשכוח אז ה"כפייה" הזאת בהחלט טובה בהקשר הזה...

    השבמחק
  3. פוסט מרגש ביותר. יושבת עם דמעות בעיניים, נזכרת בסבא שלי שאמנם לא עבר את השואה, אבל היה חלק מהותי מהזכרון שלי ומהחינוך על שואה, ישראל ובית. תודה לך.

    השבמחק
  4. כתוב יפה ומרגש.
    את דומה לסבא..

    השבמחק
  5. ריגשת מאוד!
    אנחנו לוקחים יותר מדי דברים כמובנים מאליהם...
    וגרמת לי להתגעגע לסבים שלי...

    השבמחק
  6. מרגש, עצוב וכואב. אני נזכרת בסבא שלי שנפטר לפני כעשר שנים, המקום הקבוע שלו בבית, הריח שלו, החיוך.

    השבמחק
  7. ניסיתי לכתוב, כל מה שיצא לי זה חצאי משפטים אז ויתרתי. זה היה אמיתי וכואב.

    השבמחק
  8. פוסט עצוב ומרגש. אני נוטה להזדהות עם הרבה מהדברים שכתבת.
    שולחת חיבוק.

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top