יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

אוף טופיק: אומנה- על מה ולמה?

אני יודעת שהבטחתי לחזור לשגרת פוסטים תקינה, אחרי הכל 'תקופת חגים' הוא כבר מזמן לא תירוץ קביל, אבל היום כשיצא לי לעבור על תמונות ישנות ובהן כיכבו- איך לא- כמה מהכלבלבים המתוקים שמצאתי ומסרתי, החלטתי להקדיש את הפוסט לנושא שלא נגעתי בו בעבר: אומנה.

עד עכשיו תמיד עודדתי אתכם לאמץ כלב או חתול, לפי יכולתכם ורצונכם כמובן, אבל מעולם לא דיברתי בצורה מפורשת לגבי פתרון הביניים, אותו אימצתי לעצמי במהלך השנים האחרונות והוא פתרון האומנה. עד כה, כמעט כל מי שנתקלתי בו ונחשף לפעילות שלי בשנים האחרונות הגיב ב"כל הכבוד" אבל גם ב-"אני לא הייתי מסוגל".

אנשים מסביבי אומרים לי שהם רגישים מדי מכדי לשרוד אומנה ואני בדרך כלל מהנהנת בהבנה, אבל במקביל גם חושבת לעצמי "ואני מה? לא רגישה כמוכם?". אז לא, עם הזמן גיליתי שאני לא שונה מהשאר ואין לי מנגנון מיוחד שמאפשר לי להיפרד מאומנות, אלא זה רק עניין של הרגל וגישה נכונה. אז הפעם, במקום להנהן ולשתוק, חשבתי- למה שלא אחלוק איתכם כמה טיפים ואולי זה יגרום למישהו מכם לקחת כלב או חתול לאומנה?

כל ילדיי

נתחיל משאלת השאלות: מהי בעצם אומנה? זה מושג שאני ואנשים אחרים שמתעסקים בז'אנר מתייחסים אליו כמובן מאליו אבל הוא ממש לא ברור לכל היתר. אומנה היא כאשר אתם מחליטים לפרוש חסות על חיה עזובה עד שהיא מוצאת בית. החסות אומרת בראש ובראשונה שאתם מספקים לבעל החיים מחסה ומקום לישון בו. כמובן שאתם נדרשים גם לספק לו תנאים בסיסיים כמו מזון וטיולים. מכאן שאומנה בעיקר דורשת זמן והתייחסות. האם היא גם דורשת כסף? זה תלוי מאוד בסוג האומנה שבה בחרתם. האומנות שהיו לי עד כה היו תחת החסות הכלכלית שלי, היות ומצאתי אותן בעצמי ברחוב ולא הייתה עמותה בקרבת מקום שיכלה לפרוש עלינו את כנפיה.

יחד עם זאת, מרבית האנשים שאני מכירה לוקחים אומנה בחסות עמותה, שמתחייבת לספק חיסונים וטיפולים על חשבונה, הסעות לימי אימוץ ולכל מקום אחר שצריך ובחלק מהמקרים גם מזון. המטרה של האומנה היא להרגיל את הכלב לחיי הבית ולהעניק צ'אנס למאמצים פוטנציאליים להיחשף אליו, מה שלא תמיד קורה כשהכלב נבלע בין מאות כלבי הכלבייה והופך בעצם לעוד אחד מני רבים. מדובר גם בפתרון נוח עבור כל מי שלא יכול להתחייב לכלב או לכלב נוסף לטווח ארוך, אך רוצה בכל זאת לתרום ולעזור בדרכו (ואין לכם מושג איזו דרך חשובה זו).

איך הגישה משפיעה על המסירה?

אז קודם כל, מהרגע שכף רגלו של הכלב דרכה בתוך הבית שלי- מבחינתי הוא הופך לכלב שלי לכל דבר ועניין. מעולם לא עשיתי הפרדה בין כלב שהוא שלי רשמית לבין כלב זמני. אם כן, איך מתגברים על הפער הזה ולבסוף מוסרים כלב שמרגיש שלך לכל דבר? אז כמו שאמרתי, אני לא עשויה מאבן ולא נולדתי עם תחושת שליחות מיוחדת בבטן. למעשה, פרדי היה הכלב הראשון שלי ולפניו לא רק שלא גידלתי כלבים ,אלא אפשר לומר שאפילו קצת סלדתי מהם כתוצאה מחוסר ההיכרות. הכל למדתי תוך כדי התהליך.

גם אני הייתי משוכנעת שלמסור כלב זה בלתי אפשרי ועובדה- מונה הייתה האומנה הרשמית הראשונה שלי וכולם יודעים איפה היא נמצאת היום. גם האומנה שבאה אחריה, שרי, דרשה ממני תעצומות נפש רבות עד שהחלטתי למסור אותה ולמרות שאפשר לומר שזכיתי בלוטו הכלבלבי כי זוג החברים הכי טובים שלי אימץ אותה- הייתי משוכנעת שהעולם הגיע לקצו כשהיא נמסרה ועל כך גם יעידו כל אותם הפוסטים קורעי הלב שהקדשתי לה.

רק אז מבינים שהעולם לא באמת מפסיק להסתובב רק כי מסרתם כלב למשפחה אוהבת.


וגם מבינים שקל להתרגל לשינויים חדשים. לכן, מה שהיה עד לא מזמן הכלב שלך, הופך להיות כלב של מישהו אחר- גם בתחושה וגם בהרגלי היום יום ולכם נותרים רק הזכרונות הנעימים (וגם הקשים, המאתגרים והמרגשים). קל לפעמים לשקוע בעצבות וברחמים על עצמי ועל הפרידה שאני חווה, אבל לרוב אני בוחרת להתבונן במשפחה שיצרתי במו ידיי ולומר "וואלה, לי כבר יש את זה, כמה נחמד שעכשיו גם להם יש את זה". אני גם יודעת שבמובן כזה או אחר תמיד אשמור על מקום מיוחד בחיים של המשפחה שאימצה ממני ולכן בדרך כלל אני גם ממשיכה ללוות אותם הלאה בדרכם המשותפת.

כל כלב מבחינתי הוא עולם ומלואו ובכל אומנה שהייתי אצלי- היה גם סממן ייחודי באישיות שלא חזר על עצמו באף כלב אחר. אז איך נפרדים מכזה דבר? כי מבינים שאם מגיעים להחלטה למסור את הכלב, עלול להיכנס כלב חדש לחיים במקומו והוא ככל הנראה יהיה ייחודי ומדהים לא פחות מהקודם. אני תמיד חוששת אבל גם סקרנית לדעת איך יהיה הכלב הבא שאקבל.

שאדגים לכם?


שרי. הראשונה והבלתי נשכחת, כיום גם השכנה שלי מעבר לרחוב. זו שאמרתי בגללה "הולד איט!", ירדתי מהאוטובוס ואספתי אותה אליי. כלבה אוהבת אדם, הכי אוהבת שאי פעם פגשתי.


מוקי. הובא אליי מהכלביה העירונית בדימונה. אני מודה שהוא הכלב שהכי פחות זכור לי, גם כי קיבלתי אותו לפני שלוש שנים כמעט וגם כי הוא היה כאן בסך הכל שבוע לפני שנחטף לבית הורס. אני זוכרת שהוא היה כלב חביב ביותר.


שושה, נאספה ממשפחה שגידלה אותה "חצי- חצי", כלומר חצי בבית ורוב הזמן ברחוב. שושה כלבה רגישה בצורה מדהימה, יודעת לקרוא אנשים ולהגיב אליהם בהתאם. תמיד הרגשתי שהכל היא מבינה.


פולי, נאספה מהרחוב בגיל חמישה חודשים, מעולם לא גדלה בבית. מה אפשר לומר על הכלבה הזו? התמונה אומרת הכל. ליצנית ורודה על גבול הקומדיה. הצחיקה אותי בכל יום ויום שבו היא גדלה כאן (ארבעה וחצי חודשים בסך הכל).


טושי, נאספה מהרחוב בגיל עשרה חודשים, מעולם לא גדלה בבית. הפייה שבחבורה. כלבה יכולה להיות פייה? אם תשאלו אותי אז בוודאות. כלבה עדינה בצורת יוצאת דופן, אילו הייתי זמר ים תיכוני, כבר הייתי מחברת אינספור שירים על איזה פרח עדין היא. למרבה המזל אני לא.


פפאיה (היום לולה), ננטשה פעמיים בצב"ח ת"א ועוד פעם אחת בהסגר בבאר שבע בשביל הכיף. חכמה כמו שד, לא ברור האם הנוכחות שלי הייתה יותר מאיימת עליה או להיפך. עם פפאיה ניהלתי את מערכת היחסים המורכבת ביותר אבל אין ספק שגם הכי משפיעה ואני רק מתחננת שהפעם היא הגיעה לתחנה סופית ומוצלחת בחייה.


צימוק (היום טימי), הגיע אליי לאחר שוטטות בת חודשים ברחוב. הצ'ארמר של החבורה, אהבת נפש. ביום שבו הוא הגיע אליי בכיתי דמעות כי הוא היה דומה לפרדי, במבנה הגוף ובאישיות. פינקתי אותו עד אין קץ, שכחתי כל מה שאי פעם לימדו אותי בשיעורי אילוף, נמסתי.


צ'ונג (היום קולה), התינוק בחבורה. לא יודעת למה, אבל תמיד הרגשתי שהוא כלב- תינוק. תמיד התחבא מאחוריי הרגליים שלי כשפחד, מעולם לא הסכים לישון על הרצפה אלא זינק על המיטה בנחישות עד שהגיע הישר לתוך זרועותיי. היום נראה ומתנהג כמו ערס אשדודי מצוי (והורס!)


הגמדה, "פדיתי" אותה כדי שלא תהפוך לכלבת הרבעות. הרי לכם גמדה מגומדת אמיתית. היא גם זו שנגעה לכם הכי הרבה בלב, כי אתם אלה שעזרתם לי להציל אותה. בגללה הפכתי להלומת קרב וחזרתי לתסמונת שרי.


ארצ'י, ננטש בגיל 13. התרח הזקן הכי דעתן והכי חמוד ביקום. כל יום איתו היה הרפתקאה חדשה. ימי אימוץ, צילומים עם סלבס, עמודי פייסבוק. הכלב הכי מפורסם שאי פעם היה לי. היה נובח כדי להביך אותי, בכל פעם שהסיטואציה לא הייתה לטעמו.


ציפי, ננטשה (בפעם השנייה) בגיל 9. נפש של אדם אוהב כלוא בתוך כלבה עם עיניים עגולות, עצומות וכובשות. מכירים את דובי של הארי פוטר? אז כזה.


בוריס (היום אדי), נמסר אליי ממשפחה שלא רצתה בו. הכלב הנאמן והמגונן ביותר שהיה לי אי פעם. קופץ גבוה כמו פשפש, היישר לתוך הזרועות- אם רק תעזו להיפרד ממנו לכמה רגעים ולהשאיר אותו לבד בבית.

אז איך עושים את זה?

אם יש לכם מגבלות ידועות מראש, מסרו זאת מיד לעמותה- למשל אם האומנה שאתם מציעים מוגבלת בזמן. כל פעם מחדש אני נתקלת במושג "האומנה שלו נגמרת" וזה מרגיז אותי. אין דבר יותר שובר לב מאשר להחזיר כלב שרגיל לחיי בית- לכלביה.

בחרו כלב שמתאים לאורח החיים שלכם, גם אם אתם לוקחים אותו באופן זמני. אם אתם נעדרים מהבית לשעות רבות- בחרו בכלב בוגר יותר.

נסו לתת צ'אנס לכלב שזקוק לכם ולאו דווקא כזה שפוטנציאל האימוץ שלו גבוה ממילא. כלב שחור, כלב גדול מימדים, כלב בוגר- מצווה לקחת כלבים כאלה לאומנה, כי סיכויי האימוץ שלהם נמוכים יותר וזה עשוי לעשות הבדל עצום. יחד עם זאת, אל תקחו על עצמכם פרויקטים שלא תוכלו להתמודד איתם ועדיף שלא תקחו כלב עם בעיית התנהגות ידועה, כשאין לכם את הכלים להתמודד עמה וללא ליווי מאלף.

על אותו משקל, אל תרימו ישר ידיים אם גיליתם שהכלב שקיבלתם לא מחונך למופת. כלבים לומדים מהר ותוך ימים אפשר לנטוע בהם הרגלים חדשים, באמצעות מעט עבודה וכמה טיפים טובים. אל תוותרו עליהם מיד רק כי הם לא בדיוק מה שרציתם.

התייחסו לא רק לאורח החיים שלכם אלא גם של הכלב שלכם, במידה וכבר יש לכם אחד. תוודאו שהאומנה החדשה מסתדרת עם הכלב שלכם.

נסו לא להיות קטנוניים. נכון שאתם עושים מצווה מעצם העובדה שאתם מאפשרים לכלב לגור אצלכם באופן זמני, אבל זה לא אומר שאסור לכם לקנות לו אמפולה מכספכם או להסיע אותו ברכב שלכם לוטרינר ובחזרה. העמותות קורסות מבחינה כלכלית ולמרות זאת הן מתייחסות לרוב למשפחות האומנות בכפפות משי. נסו לבוא לקראתן.

לצערי לא אוכל לפרט בפוסט אחד את כל המידע שצריך לדעת כדי לגדל אומנה בצורה נכונה, למצוא לה בית מתאים ולמסור אותה בצורה מוצלחת. לכן, אם אתם שוקלים לקחת תחת חסותכם כלב באופן זמני אך עדיין לא בטוחים או  יש שאלה נקודתית שתרצו לקבל עליה מענה, תוכלו ליצור איתי קשר במייל- luba891@gmail.com ואשתדל לענות על כל מה שאוכל.

10 תגובות:

  1. כל הכבוד... לצערי הבית שלי לא מאפשר לי לקחת אומנה... אבל כשיהיה לי את היכולת, בהחלט אעשה את זה. זו לגמרי מצווה. את יודעת שלא מזמן מצאתי ארבעה גורים ומצאתי להם בתים.. הפרידה מכל אחד מהם שברה לי את הלב, ולאחרון, שנשאר איתנו הכי הרבה זמן, נקשרתי ברמה שפשוט לא יכולתי למסור. אבל אני מאמינה שזה באמת עניין של הרגל, והמחשבה על כך שאין מה לעשות, אי אפשר לאמץ את כולם.. אבל הצלתי אותם מהרחוב ועזרתי להם למצוא בתים טובים, בהחלט עודדה אותי.

    השבמחק
    תשובות
    1. יש כאלה שבאמת נמצאים בתקופה הזו בחיים שלא מתאפשר להם לקחת לאומנה או לאמץ וזה לגיטימי. אבל יש גם מין תחושה שאלה שלוקחים כלבים וחתולים לאומנה- יש להם הילה מיוחדת מסביב לראש, כאילו הם לא אנשים מן המניין. אז אני חושבת שאנחנו כן, אנחנו פשוט אנשים שמסוגלים לראות את התמונה הגדולה. כי מהם יומיים שלושה של כאב לב לעומת כלב או חתול שמצא בית? אנחנו צריכים להפסיק לדאוג כל כך לרגשות שלנו ושלא ניפגע, אלא לעשות עם זה משהו.

      מחק
  2. כל הכבוד!!!
    סליחה על הלוחמנות אבל שזה נוגע לחיות רחוב נזקקות אני לוחמנית:
    מ'זה רגישים מדי כדי לקחת חיה לאומנה?! זו את שרגישה, שלא מסוגלת לתאר לעצמך חיה נמצאת במקום שלא ראוי לה, סובלת מרעב קור ומחלות ונמצאת בסכנת מוות תמידית. זאת את שמוכנה לקחת על עצמך כל אי נוחות, הוצאה כספית, וגם פרידה קשה כשהזמן מגיע. זוהי רגישות אמיתית! כל הכבוד!

    ועכשיו אחרי שהוצאתי את זה אפשר בלי לוחמנות: כל הכבוד על הפוסט, מקווה שהרבה אנשים יפתחו את הלב והבית בזכותך =)

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אני מאמצת את הגישה הלוחמנית מפעם לפעם, אבל רוב הזמן אני מנסה להיות רגועה :) זה נכון שלרגשות שלנו לא אמור להיות תפקיד חשוב כל כך, לעומת המעשה המבורך שעומד כאן על המשקל. מצד שני, זה גם נכון שהרגשות שלך למעשה מתבטלים לנוכח המעשה וגם זה לא פשוט. כמו שאמרתי- זה הכל עניין של גישה. מי שבא מלכתחילה בגישה שהוא לא יצליח לוותר על כלב שיגיע אליו באופן זמני, אבל הוא גם לא יכול לאמץ כלב באופן קבוע- סביר להניח שלא יעשה שום דבר בנדון ולא יעזור לשום כלב שזקוק לעזרה.

      מחק
  3. פוסט מדהים ומעורר השראה!

    השבמחק
  4. כתבת מקסיםםםם!!!!!

    השבמחק
  5. וואו! איזה כתביה יפה הלוואי והצלחת לגרום לאנשים להבין כמה עוזרות האומנות וכמה זה כייף גדול!

    השבמחק
    תשובות
    1. עונג גדול להכיר כלבים חדשים. אנשים לא מבינים שלעתים אומנה של כמה ימים בסך הכל, יכולה להפוך את חייו האומללים של הכלה מהקצה אל הקצה

      מחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top