יום שבת, 12 במאי 2012

סיכום שבועי- בסימן ארצ'י בנקר





הייתי מאוד רוצה לסכם את השבוע החולף כשבוע חיובי ונעים, הרי מספיק להעיף מבט חטוף בתמונות כדי להבין ששום דבר נוראי מדי לא יכול להתרחש בשבוע שעמוס בקינוחים ובשוקולדים ובכל זאת, הרגשתי משהו מעיק שריחף מעליי במהלך כל הזמן הזה, אפילו תוך כדי בליסת הקינוחים.

אז כפי שניתן לראות, השבוע קלטנו כלב חדש לאומנה. כשקיבלתי את תחושת הדגדוג המוכרת שאומרת 'הכניסי כלב חדש הביתה', היה לי ברור שאני רוצה גור- קטן, יפה ורצוי גם מיוחס, כמו הגמדה, כדי שאוכל ליהנות ממנו ולמסור אותו מהר לבית מאמץ. אחרי הכל, מי לא אוהב גורים?

בסופו של דבר החלטתי לעשות שינוי בחשיבה ולקחת תחת חסותי לא בהכרח את הכלב האידיאלי שאני רוצה- אלא כלב שזקוק לי. כשעמותת 'תנו לחיות לחיות' פרסמv בעמוד הפייסבוק שלה כלב בן 13 שננטש לגורלו ביום ראשון האחרון ונידון לחיי כלוב לאחר שחי כל חייו בבית- פתאום הפאזל הסתדר מעצמו.

אני מודה שהייתי מבועתת. תמיד ידעתי להעריך את סיכויי האימוץ של הכלבים הקודמים שקלטתי לאומנה (על אף שהיו הפתעות לטובה ולרעה פה ושם) ואילו הפעם הרגשתי שאני נכנסת לטריטוריה לא מוכרת ולא ממש ידעתי לאן מועדות פניי. למרות הכל, תחושת חוסר האונים שהציפה אותי לנוכח תמונתו של הכלב המבולבל והמותש בפייסבוק, הכריעה את הכף והחלטתי שהוא זה שמגיע אליי לאומנה.

אין לי את הכלים הדרושים כדי להבין איך מחליטים לנטוש כלב בסוף חייו, אולי כי הייתי נותנת הכל כדי לקבל בחזרה את פרדי ולגדל אותו עד לגיל כזה. אין לי גם כוונה לבזבז רגע נוסף על הבעלים שלו, אלא רק לומר שקארמה איז אה ביץ' והיא לא תאפשר לאדם כזה להזדקן בכבוד. או לפחות כך אני מקווה.

אז תכירו את שוקי לשעבר, שזכה לשם סבא ארצ'י. אני קוראת לו גם 'עוגי', כי הוא מזכיר לי את עוגיפלצת והוא בעיקר מתוק כמו עוגיה ולפעמים גם 'גוגון', בעיקר בשלב שבו אני מתחילה לדבר איתו בטונים גבוהים. מדובר בכלב בריא בסך הכל, שסובל מבעיות אגן ובכל זאת מנסה לרוץ במעלה המדרגות כמו כל חברי הלהקה הצעירים.

כשלקחתי אותו לאומנה, החלטתי שנחגוג כאילו השנה היא 1999 (בה ארצ'י נולד!) ובאמת אנחנו עושים חיים משוגעים מאז: מטיילים, נהנים ובעיקר שוכחים מכל מיני שטויות כמו גיל וזיקנה. ארצ'י מחפש בית חם, עם ראש דומה לשלנו, שידע להעריך איזה כלב מתוק, פרקטי ומקסים הוא. ממש סוכריה עטופה בריר ובשיער מדובלל.

אם תרצו לאמץ את ארצ'י, פנו אליי במייל (luba891@gmail.com)  או בפייסבוק ואשמח לנדב פרטים נוספים אודות הסבא המהמם הזה.
ועכשיו, אחרי כל המתוק הזה, אני רוצה פיצה.
שבוע נעים!

14 תגובות:

  1. אני אוהבת את האורות בעצים ברחוב ביאליק בלילה, זה כל כך יפה.

    הפודלו חמוד, ומזכיר לי כלב שכן שגוגי במיוחד שהיה ברחוב שלי כשהייתי ילדה. אני בטוחה שמי שיאמץ אותו יהנה מאד.

    השבמחק
  2. הוא כזה אוצר מתוק..
    באסה שאנחנו גרים ב 49 מ"ר בת"א
    הוא כזה פלאפי ומהמם...

    השבמחק
  3. כלבלבים חמודים, קינוחים ואיפור - מה עוד אפשר לבקש מפוסט?
    כלום :)

    השבמחק
  4. לא אותו הדבר, ובכל זאת סיפור דומה..
    בתחילת דרכי בחיפושים אחרי דנים לא היתה המלטה שממנה רציתי לרכוש גור. ולא התכוונתי לוותר על מה שאני מחפשת. אז החלטתי - אין אז אין. מחכים.
    ואז פרסמתי מישהי מהרצליה אוהבת חיות שנמצא כלב בתנאי הזנחה קשים מאוד, ככל הנראה דני (אולי..) שמחפש בית.
    כיוון שהובהר לבעלים שלו שהוא לא יכול להחזיק אותו בתנאים שהוא חי = תת תנאים בלשון המעטה (ותת משקל שלא בלשון המעטה..) הוא הסביר את המניעים שלו (שאלת - קיבלת..) - הוא מסריח וזקן אני לא רוצה אותו יותר, אני לא הולך להשקיע בו / לשנות את התנאים שלו - אני ארדים אותו..
    אותה בחורה מהרצליה אוהבת חיות ביקשה ממנו אורכה של שבוע למצוא לו בית.
    אפשהו במהלך השבוע הזה ראיתי את התמונה של הצל הזה (סליחה, אי אפשר לומר שהוא היה נראה אפילו כמו כלב בתמונות רק שארית של יצור חי). בהחלטה ממש לא ברורה, החלטתי ללכת עם חברה לראות אותו. נו, את יודעת, נראה נחליט כזה.
    הגענו. ראיתי צל. בחיי צל. לא ראיתי יצור כזה מוזנח ומסכן ונטול רוח חיים ובכל זאת נראה שחי.. כי הוא הולך, נושם וזה..
    אי אפשר היה לגעת בפרווה שלו היא היתה שומנית ודביקה בצורה דוחה. בשלב מסוים לקחת כמה צעדים אחורה ופשוט ישבתי בישיבת תאילנדי שפופה כזו והסתכלתי עליו מרחוק. בעיקר ניסיתי להבין אם באמת מדובר על יצור חי או בעצם יצור מת. או בעצם מה? בעל חיים בלי ניצוץ. פשוט ככה.
    קנט לא התבלבל, הוא התקרב אלי והניח עלי את הראש.
    לא הרבה אחרי הוא היה בתוך האוטו שלי בדרך הביתה.
    קנט היה הדני הראשון שלי, הקשר בינינו היה כזה שאי אפשר להסביר במילים, כולם שנאו אותו (אף אחד לא הודה..) ואני, שפכתי עליו כספים (כי הוא - ממש לא היה בריא..) טיפלתי בו ואהבתי אותו כפי שמעולם לא אהבו אותו.
    סתם אנקדוטה, הסתבר שקנט אפילו גזעי (וככל הנראה נגנב מבעליו המקורי) ובזכות הפרט הזה גילינו דבר מדהים, שהיום שבאתי לראות אותו - יום שלישי ה 21 לאפריל 2006 היה יום הולדת 13 שלו. אז יום שישי ה 13 זה כנראה לאו דווקא דבר רע :)
    היינו יחד 10 וחצי חודשים, לדני ענק לגרד את גיל 14 מלמטה זה המון. בטח אחרי החיים שהוא עבר.
    אני לא יודעת להגיד לי מי המיוחד שיקח על עצמו כלב בוגר. אני אפילו לא ידעתי שאני "כזו" כשעמדתי מול קנט (שאגב, הבעלים טען שהוא הרבה פחות..).
    מה שעמד מול עיני היה הקשר, שנבנה ב 10 שניות ונמצא איתי עד היום.
    הרבה פעמים אנשים שואלים אותי איך אני יכולה לגדל דני ענק כי הוא חי כ"כ מעט שנים. ואני תמיד אומרת, שאתה לא מתגעגע לכלב יותר אם הוא היה אצלך 6 שנים או שנתיים או 12 שנים. אתה מתגעגע באותה מידה. וזה עצוב באותה מידה וכמובן בלתי נמנע..
    מאחלת לארצ'י שימצא בעלים מקסימים שימתיקו את שארית חייו.
    ועוד משפט אחד קטן, אחרי שאימצתי את קנט אנשים התייחסו אלי כאילו אני Living saint ודי ברור שאני לא ;) ממש לא אהבתי את זה שפתאום אחרי שאימצתי כלב (זקן) פתאום אני בן אדם עם "יותר ערכים". אני מי שאני ומה שאני, ולקחת את קנט בגלל שהיה שם משהו בינינו, ולא בגלל שהוא זקן, או בגלל שהוא ככה או אחרת. אני תמיד אומרת, שאמנם עשיתי לא מעט בשביל קנט בתקופה שהיה אצלי, אבל אי אפשר למחוק אפילו לא לשניה את כל מה שהוא היה בשבילי. וכל מה שהוא עשה בשבילי. כך שמבחינתי הקשר היה הדדי. זה לא שאני עשיתי "יותר".

    סליחה על החפירה, מסתבר שמספר זניח אחד (13) מסוגל להוציא ממני הרבה :)

    השבמחק
  5. התמונות שלך השבוע עושות הרבה טוב, כולן ביחד וכל אחת לחוד.

    ארצ'י מקסים.
    כמוך- אינני מבינה איך אפשר לזרוק כלב מבוגר במיוחד שנקשרים אליו כל החיים.

    השבמחק
  6. מיטל- הסיפור שלך מאוד ריגש אותי ואני מקווה שמישהו יראה בארצ'י את מה שאת ראית בקנט.

    כשלקחתי אותו הייתי משוכנעת שאני עושה מעשה עילאי ובעיקר טובה ענקית לכלב, אבל בשבוע שבו הוא אצלי אני כל כך נהנית ממנו והוא נותן לי כל כך הרבה- מה שגורם לי להבין שזה ממש לא נכון ובאמת אין שום קשר לגיל שלו.

    Peacha- כנראה שהוא גדל במשך כל השנים האלה כסתם אחד ולא כחלק מהמשפחה.

    כשבן אדם בא ובאופן פעיל מבקש שירדימו לו את הכלב ללא שום סיבה הגיונית, אני מוכרחה להסיק שהוא מעולם לא אהב את הכלב.

    מיראל- פוסט שבו אספר שארצ'י מצא בית קבוע יהיה הרבה יותר נחמד מבחינתי :)

    השבמחק
  7. :)
    זה תמיד הקשר, זה אף פעם לא הגיל או התקופה שהכלב נמצא אצלנו. זה בדיוק אותו הדבר עם אנשים, יש אנשים שאת מתחברת אליהם בדקה, ואחרי שאת מכירה אותם חודש את מרגישה שהכרת אותם כל החיים ויש אנשים שאת מכירה אותם כל החיים ואת יודעת, לא שוס גדול, גם אם היית מאבדת אותם לא היית באמת מתגעגעת ;)

    הרבה אנשים נכנסים לכלביה/עמותה כשהם חושבים שהם הולכים לקחת כלב מסוג X (הכוונה גדול/קטן/בהיר/כהה/גור/בוגר) ומוצאים את עצמם עם כלב שונה לחלוטין ממה שהם חשבו שהם יקחו ובכל זאת, מה שחלף בין 2 זוגות העיניים היה מספיק.

    יש לי כ"כ הרבה סיפורים ורגעים בחיים שמזכירים לי את קנט, גם אם התקופה שהוא היה אצלי היתה קצרה יחסית.. אני מרגישה שלמרות שהוא לא איתי פיזית, הוא תמיד נמצא שם איתי. כמה ש"כל הדנים אותו הדבר" כל אחד שונה ומיוחד בדרכו, וכמובן העובדה שהוא הגיע אלי במצבו השפיע מאוד על הקשר. הוא היה מחובר אלי בנימי נשמתו. כשהתעוור הוא היה נכנס הביתה מהחצר (הדלת היתה תמיד פתוחה), מפנה את הראש ימינה, מפנה שמאלה ומתחיל לבכות. הייתי קוראת לו שידע איפה אני נמצאת בבית. פעם אחת הייתי מספיק דבילית לקחת אותו לים.. בים את אפילו לא יודעת מאיפה הקול מגיע! אז הוא לא היה עיוור לגמרי, אבל הוא לקח את הסיטואציה מאוד קשה...

    ואם כבר, אז נראה לי מתבקש הסרטון שעשיתי עליו
    http://vimeo.com/7237039

    השבמחק
  8. איזה רחוב צילמת? אני מתה על שרשראות תאורה (כמו שיש בצפונדיזנגוף אהובי), אבל זה לא נראה כמו דיזנגוף.

    אגב, נראה לי שראיתי אותך אתמול בתל אביב - אבל את היית באיזו פגישה ואני הייתי בשיחת טלפון סוערת, אז לא הרהבתי עוז להפריע לך.

    השבמחק
  9. ביאליק, כמו שאנז אליזה- רק לא P:
    וואלה? איך פספסתי אותך? הייתי עם ארצ'י בסיבוב דאווין אחרי המייקאובר שלו

    השבמחק
  10. אני נראית אחרת לא במדים :)
    האמת שלא ראיתי אותך עם כלב, אלא יושבת עם מישהו בקפה הזה בקינג ג'ורג'-שדרות בן ציון.

    השבמחק
  11. כן, כן, אכלתי עם ידיד שלי והוא ישב איתנו וחיכה שיפול משהו מהשולחן. זה לא עבד.

    השבמחק
  12. well,
    בפעם הבאה אהיה אמיצה יותר.

    השבמחק
  13. לובה המקסימה. אני קוראת את מה שאת כותבת כבר שנים ומבינה מאוד לליבך לאור מה שקרה לפרדי.
    גם אני איבדתי בעל חיים אהוב, חתול שאמנם כבר היה מבוגר, אך לעולם לא הייתי נוטשת אותו.
    אני מאמצת בכל הזדמנות שאפשר חתולים מבוגרים ללהקה שלי, כדי לאפשר להם חיים נוחים, גם לעת זיקנה.
    וכמובן, גם גורים נטושים, שיש כל כך הרבה כאלה עכשיו.
    תמשיכי בעבודתך המבורכת ובכתיבה הנפלאה שלך.
    זה הבלוג שלי:

    http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?FolderName=animallife

    תמי

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top