יום ראשון, 11 במרץ 2012

אוף טופיק- שלום לך, אשדוד

אני לא יכולה להניח את האצבע על הנקודה המדוייקת שבה פיתחתי שנאה כלפי העיר הזו. אני מניחה שזה קרה לפני כשנה וחצי- שנתיים, במקביל להעמקת הפעילות שלי למען הכלבים הנטושים בעיר. לא יודעת מה חשבתי שיקרה כשהפכתי את הבית שלי לחמ"ל מאולתר של מקרי SOS, אבל כנראה שלא ציפיתי שאהפוך משגרירה נאמנה לאויבת.

אני לא יודעת אם 'שגרירה' הוא המינוח המדוייק לתאר את מה שהייתי, הרי תמיד תחזקתי יחסי אהבה- שנאה עם העיר, אבל בסך הכל אפשר לומר שחייתי כאן בשלום. ניסיתי להפוך את הלימונים ללימונדה ולהראות שהפערים בין אשדוד לבין המרכז קצרים אפילו יותר מהמרחק הפיזי המפריד בין שני האזורים הגיאוגרפיים, ושהפריפריה היא בעצם פיקציה.


פעם, בתקופות דומות של הפצצות, המצב המתוח עורר בי תחושת סולידריות, עד שהבנתי שמדובר בבלון נפוח וריקני, ואין שום דבר סולידרי או שפוי במצב הזה. הסבב האחרון (עצם העובדה שמגדירים אותו כ'סבב' היא בלתי נסבלת בעיניי) הוא ללא ספק הקש ששבר את גב הגמל, הרצוץ והעייף גם ככה.

במצבים דומים בעבר תמיד הרגשתי שהחיים ממשיכים וצריך להתמיד בשגרה, ומעולם לא הבנתי אנשים שהתמלאו ברגשות חרדה לנוכח אזעקה פה או צבע אדום שם. לא שחלילה זלזלתי בתחושות הללו, זכותו של כל אדם לרגשותיו, אבל זה פשוט חלף על פניי מבלי לחדור לי מתחת לעור.


אני גם לא מאלה שחושבים שצריך למחוק את עזה מעל פני המפה, לצאת במבצע צבאי נרחב או לסרט ההמשך של עופרת יצוקה. הנסיבות של האירוע הנוכחי, או הסבב הנוכחי אם תתעקשו, ברורות לי לחלוטין ואני אפילו מקבלת אותן בהבנה, ובכל זאת, משהו בגישה שלי השתנה.

אלה כנראה היו האזעקות שהופיעו בתדירות מדוייקת של אחת לשעה והפילו את הלב שלי כל פעם עמוק יותר לתחתונים (אני עדיין מחפשת אותו, אגב). זה לא שבכיתי או נכנסתי למצב של היסטריה, אלא פשוט מצאתי את עצמי צפה בין אזעקה לאזעקה, בהיעדר דרך מוחשית יותר לתאר את המצב שלי.


לא נסעתי ללימודים, כי פחדתי שאזעקה תתפוס אותי באוטובוס, וזו בערך החרדה הכי גדולה שלי. לא יצאתי עם הכלבות לטיול ארוך, כי בחוץ השקט כל כך מתוח עד שרק מטוסי חיל האוויר מצליחים לחתוך את השתיקה כל כמה רגעים. לא עבדתי ולא הצלחתי לחבר ולו משפט קוהרנטי אחד עד לרגע כתיבת שורות אלו, כי הריכוז אבד לו אי שם במתקפה הראשונה.

מה כן עשיתי? ישבתי מול המחשב כל היום, בין אזעקה לאזעקה. לחצתי מדי פעם ריפרש על עמוד הבית של Ynet, כדי לבדוק האם הפיצוצים ששמעתי אכן התרחשו בישוב הסמוך או שכבר מדובר בקולות תהודה שנוצרו בראש שלי (הם אכן קרו, למקרה שתהיתם).

למרות חוסר היעילות, הצלחתי להגיע לשתי תובנות מעניינות: האחת נוגעת לקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו נזרקים למים העמוקים כמעט ללא שום התראה. מה שיותר מדהים הוא שאנחנו מצליחים להסתגל למצב החדש כמעט בין רגע.

לפני הסופ"ש, עוד הייתי עסוקה בהכנת המטלות שלי לקראת השיעור ותכננתי לקפוץ לעזריאלי לפני כן, כדי לבדוק האם במקרה מישהי התחרטה והחזירה את השרשרת של מארני לסניף של H&M כי הבינה שאני והיא נועדנו אחת לשניה.


כמה ימים אחר כך והמילים היחידות כמעט שאפשר למצוא בלקסיקון שלי הן 'יירוט', 'פיצוצים' ו'כיפת ברזל'. משונים החיים האלה, לא? פתאום, גם אם ברור שזה עניין של כמה ימים עד שיעבור זעם, המציאות הזו הופכת לשגרה שלנו, ואיתה אנחנו לומדים להסתדר, כל אחד בדרכו.

התובנה השניה נוגעת דווקא לפילוג שנוצר בין כל מי שהוא 'דרומי' וחי בקו האש, לבין כל מי שהוא 'צפוני' וחי כביכול בבועה. פתאום כל המקומות שאליהם אנחנו נוסעים בדרך כלל לצרכי עבודה/ לימודים/ בילויים, הופכים למעין עולם מקביל שהמציאות וקצב החיים בו אחרים לגמרי.

קל לנו להפנות אצבע מאשימה לכיוון המרכז, ואפילו לקוות בסתר (או בגלוי) ליום שבו ינחת הטיל הגורלי הזה בלב תל אביב וכביכול יעיר את ההיפסטרים משנתם. פתאום הקו הלא רשמי בין המרכז לבין הפריפריה הופך להיות מוחשי מתמיד, ואנחנו פשוט לא מסוגלים להבין איך 'הם' ממשיכים בשגרה הרגילה, בעוד אנחנו חיים בצל המתקפות.

ובעצם, למה שיבינו? איך אפשר להבין מצב נוראי כל כך, ומה אנחנו מצפים ש'הם' יעשו כאות הזדהות? יפספסו יום עבודה? ישמיעו סירנות ברחבי הבית? מה אפשר לעשות? הרי גם במלחמת לבנון השניה, כל מי שהשתייך לאזור גיאוגרפי מסויים, חי את חייו כרגיל, בין השאר גם תושבי הדרום, בעוד שתושבי צפון הארץ חוו שגרה נוראית.


אז זהו, הוצאתי קצת קיטור, מסתבר שדרושות בסך הכל כמה שעות של שקט רצוף כדי להצליח לפרוק קצת מטען ולכתוב כמה משפטים. זה מבחינתי גם מכתב הפרידה שלי מהעיר, לקראת העזיבה הצפויה בסוף החודש, אחרי למעלה משני עשורים שבהם חייתי באותו מקום.

דירה כבר יש, תאריך מעבר כבר יש, אפילו את הארגזים התחלנו לארוז. אז למרות שאני קצת שונאת אותה, במובן מסויים אני גם תמיד אמשיך לאהוב אותה, למרות כל הפיצוצים והבעיות, ואקח חלק ממנה איתי ל'שם', כשאני כבר לא אחיה 'כאן'.

22 תגובות:

  1. הלב שלי איתך, באמת... כל המשפחה שלי גרה בדרום (באיזור אופקים) ואני מפחדת לפתוח טלויזיה או מחשב כדי לא לקרוא על מה שהולך שם, לא לדאוג.
    אצלנו ביישוב היה מקרה של חדירת מחבל והיו לי המון סיוטים אחרי המקרה.
    כשעזבתי את היישוב לעיר הגדולה מאוד התגעגעתי אליו, אני מניחה שגם לך זה יקרה, למרות כל החסרונות.
    מאחלת לכם מעבר קל ונעים!
    שמרי על עצמך.

    השבמחק
  2. כמי שמפתחת בשנים האחרונות שנאה לעיר הולדתה ומגוריה רב החיים, אני נזדהה איתך עמוקות, וזה ללא הפצצות חוזרות ונשנות והסכנה והפחד שנלווים אליהן.

    אני לא הופצצתי מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אבל אני מורגלת בסוג אחר של אזעקות ופחד תמידי, ואני שמחה שזמנך קצוב ושבקרוב תהפכי לחלק ממדינת תל אביב על אדישותה ושלוותה היחסית.

    השבמחק
  3. את יודעת מה אומרים, אפשר להוציא את האשדודית מאשדוד, אבל לא את אשדוד מהאשדודית.... לעד תהי שגרירת אשדוד בעיניי, גם כשתהפכי להיפסטרית מרכז כאחת האדם :-)
    אני מאחלת לכל תושבי הדרום שהשקט יחזור אל כנו.

    השבמחק
  4. אני מזדהה איתך. אומנם יושבת בת"א אבל הוריי בדרום. להם אין ממ"ד או מרחב ממוגן אחר. כל היום בחדשות.... יאללה תעברו לפה כבר!

    השבמחק
  5. הפוסט שלך כ"כ נכון ואמיתי, שכל מקבל החלטה במדינה הזו חייב לקבל אותה.
    אני גרה על קו התפר בין ה"צפון" ל"דרום"- אני רואה מהמרפסת חלק מהיירוטים בלילה, ומנגד העיר שלי ממשיכה בשגרה (עד שנהיה הבאים בתור)
    ההחלטה שלך ברורה, במיוחד לאור העובדה שאת מתכננת עתיד מזהיר יותר.
    הלוואי ויגיע היום שבו כל האיזורים בארץ יוכלו לחיות בשגרה ובשקט

    אולי אחרייך אני אתמרכז:P

    השבמחק
  6. הכתיבה שלך מדהימה ומדוייקת להפליא. בתור תושבת אשדוד (סובלת כבר המון שנים מיחסי אהבה/שנאה מהעיר)אני ממש מרגישה כמוך. מעולם לא התרגשתי מכל האזעקות ומעולם לא הייתי בפניקה אבל בשנה האחרונה (שכללה הריון +הפיכתי לאמא) רגשותיי השתנו. אני מרגישה כאילו אני חיה על זמן שאול (סורי על הדרמה) בין אזעקה לאזעקה, אני פוחדת להתקלח, פוחדת להכינס לשירותים, והכי פוחדת לקלח את התינוק שלי ואפילו להחליף לו. המצב הזה שהפך לשגרה הוא בלתי נסבל בעיני. ואין ספק שבימים כאלה אני מרגישה כאילו השבר הסורי אפריקאי חוצה את כביש תל אביב אשדוד.
    ולסיכום אני לא חושבת שהעיר היא מה שמגדיר אותנו, ואני לא חושבת שהחלטה שרירותית שאנחנו פריפריה הופכת אותנו לכאלה, אשדוד נמצאת כ25 דקות מתל אביב, אני נוסעת לשם כדי להסתפר, ואין ספק שזו נסיעה קצרה מספיק כדי שאסע כל כמה שבועות לספרית שלי. המציאות שלנו כיום נראיתה בלתי אפשרית לפני כארבע שנים, והיום נראה שלא רחוק היום שטיל יפול בתל אביב. אז שיהיה לילה שקט! ותהני מתל אביב!

    השבמחק
  7. דרלינג, אני לגמרי איתך בליבי. ואפילו שראיתי חדשות היום, הם לא נגעו בי כמו המילים שלך. אני באמת לא מרגישה ומעולם לא הרגשתי את הפחד הזה שעליו אנשים מספרים. זאת תחושה מוזרה להיות כה קרובה ולמרות הכל רחוקה. מקווה שתל אביב תעשה לך טוב.
    אני למדתי לאהוב אותה במבט מאוד ביקורתי. בהצלחה במעבר.

    השבמחק
  8. תודה לכולן על התגובות המקסימות! אני עוברת בסוף החודש לרמת גן ולא לתל אביב (בכל זאת, ילדת פריפריה) :)

    השבמחק
  9. כמה נפלא! זה שאת עוברת לר"ג הכוונה... אולי סוף סוף סוף סוף נתראה????
    תחזיקי מעמד יקירתי, אשמח להיות המנטורית שלך באיזור המרכז...
    שרית

    השבמחק
  10. יקירתי , את בחורה חזקה ונבונה ואני אוהבת לקרוא אותך. ברור שהמעבר למרכז יקל במקצת על החרדות אבל המשפחה ששם תמשיך להעסיק אותך. אני מקווה שכל הסיוט הזה יפסק בהקדם ושיהיה שקט.
    אשדוד לעד תשאר אשדוד ואת לעד תישארי לובה - לטוב ולרע :)

    השבמחק
  11. ליבי איתך בחוויות הלא פשוטות האלה. המון בהצלחה במקום החדש ומי יתן והשלום ישוב מהר לאזורינו. בשביל כולם. כולם.
    http://www.facebook.com/dorshim#!/photo.php?fbid=10150541054898511&set=a.10150533726858511.374479.502738510&type=1&theater

    השבמחק
  12. כתבת מקסים. אני מקווה שהשלום יחזור לאזורנו מהר.

    השבמחק
  13. כתבת מקסים. אני מקווה שהשלום יחזור לאזורנו מהר.

    השבמחק
  14. פוסט אמיתי ומהלב. אהבתי את התמונות המקסימות, אנחנו תושבי המרכז מתקשים להבין אתכם באמת, מציאות שהיא בלתי אפשרית. שמתרגלים אליה למרות שלא ברור איך אפשר בכלל להתרגל לדבר כזה. מאחלת לך מעבר קל ונעים לר"ג תוך תקווה שהשקט יחזור למדינתנו במהרה.

    השבמחק
  15. מצטערת לקרוא על החוויות הקשות שעברת. העיר שלך אכן תפסיד שגרירה נאמנה. מאחלת לך בהצלחה במעבר ובשלב החדש של חייך.

    השבמחק
  16. אני לא מסוגלת לתאר לעצמי מה אתם עוברים שם בדרום. אמנם בתקופת המלחמה הייתי שם אצל אחותי כמה ימים, כשהיא עוד גרה שם, אבל אי אפשר להשוות את כמה ימים לשנים!!! כאלו.
    כשאני רואה את העדכונים באתרי החדשות בפייסבוק. אני נדהמת מהתדירות הזו וכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי איך אפשר לחיות ככה. אבל התדהמה הזו היא בשכל. לא חושבת שאני יכולה להבין את זה בלב, כי זה מסוג הדברים שעד שלא חווים לא ממש מבינים.
    ואני שמחה איתך שאת עוברת למרכז, ואני עצובה בשבילנו כמדינה שאנחנו במצב כזה שאנשים עוזבים את הבית שלהם מהסיבות האלו, ואני מאחלת לך לילות שקטים ברמת גן והרבה מוזה, ושקט לכל תושבי הדרום...

    השבמחק
  17. אני חושבת שבשלב מסוים, גם כשמנסים להישאר ממש רגועים, זה כן חודר פנימה. הספיק לי חודש וחצי בקיץ 2006 בשביל לדמיין סירנות עד היום ולחלום חלומות רעים על מלחמות ועל מטחי טילים.
    וכ"כ מוזר לי להיות עכשיו בצד השני, בצד שחי רחוק את החיים שלו בשקט. מוזר לי לקום לעבודה כאילו כלום.
    אני לא מבינה אך המצב הזה נמשך כ"כ הרבה זמן, הזוי בעיניי שמיליון מאזרחי מדינת ישראל חיים תחת איום בלתי פוסק והזוי בעיניי שיש ילדים שנולדו לתוך המצב הזה ולא חוו בחיים שלהם שנה אחת רגועה, שלא יודעים מה זה לחיות בלי לחפש כל הזמן את הממ"ד הקרוב.

    השבמחק
  18. לובה, כשאני קוראת את מה שאת כותבת אני מרגישה אפילו יותר רחוקה ממה שאני עכשיו, ואני גם ככה רחוקה..
    המציאות הזאת נראית לי בלתי אפשרית. הלוואי שיהיה כבר שקט.
    התמונות מקסימות ובאיזשהו מקום- מרגיעות.

    שיהיה מעבר קל וטוב!!

    השבמחק
  19. ברשותך, אני לא אכתוב על הדרום וההסלמה כי אני מתעסקת בזה נונסטופ בעבודה (+אח שמשרת באשדוד ומשפחה באזור).

    אבל איזה כיף שאת עוברת לרמת גן! אני לא יודעת אם רחוב ביאליק משתווה לשוק באשדוד, אבל יש שמועות שיש בו מציאות.

    השבמחק
  20. פוסט מרגש, וכרגיל כתיבה קולחת ואמיתית...
    אני מזדהה עם הקטע של הפריפריה כמי שחיה שם כל חייה עד הסופ"ש האחרון, בו עברנו אני וחבר שלי לר"ג...
    כאן הפריפריה לא רעה :) והאלף+ שקל בחודש פחות שכ"ד מת"א שווים את זה
    בהצלחה במעבר! ואם את צריכה עזרה במשהו אשמח לעזור,
    לירון

    השבמחק
  21. אני קוראת את מה שאת כותבת ופשוט כל כך מזדהה. אמנם פספסתי חלק ממה שהלך פה בבאר שבע (כי הייתי במילואים), אבל בחלק שהייתי זה ללא ספק היה שובר שגרה שלילי. אני מברכת אותך על המעבר למרכז, חבל שבנסיבות האלה ובתחושה הזו, וכמו שכבר אמרו למעלה- כשהמשפחה נשארת בדרום במצבים כאלה גם הלב שם.
    בנוסף אני גם מאוד מזדהה איתך בתחושות ה"חוסר שייכות" לעיר שנדמה לי שדיברת עליה באחד הפוסטים מזמן. הפליאה של אנשים שמגלים שאת מהדרום, או המבטים המוזרים באוטובוס בעיר על הלבוש השונה שחורג מגבולות פוקס-קסטרו-מרכז הלבשה. בתור אחת שעשתה את המעבר מהדרום למרכז ובחזרה אני יכולה להגיד לך שה"זרות" לא עוזבת בקלות- כשאת בת"א את דרומית, ובדרום את תל אביבית. אנשים מחפשים תגיות כי ככה יותר קל להם. אני לא יודעת איך רמת גן, אבל אני יכולה להעיד שתל אביב הרבה יותר מקבלת, פתוחה וחופשית מהמקומות מהם אנחנו באות, ולכן היא כל כך ממכרת. אחרי שגרת בה מאוד קשה לעזוב ולחזור אחורה. אני מאחלת לך רק טוב ושקט בבית החדש, אני בטוחה שהוא יהיה מקסים. נשיקות.

    השבמחק
  22. פוסט מקסים ומרגש!

    אני מודה, אני חיה בבועה, אבל אני חושבת שגם אם היו הפגזות על היישוב שלי / אזור המגורים שלי הייתי ממשיכה לחיות בבועה. גם כשהיו פיגועים בעיר שלי, לא התרגשתי יותר מידי ולא שיניתי את השיגרה שלי, גם כשהיה בלגן בואדי ערה החלטתי שאני חייבת לנסוע משום בדיוק באותו יום לבקר חבר לעט.
    אני כזאת. אני לא יודעת אם זאת גישת "לי זה לא יקרה" או גישת "ראבק, פשוט לא אכפת לי".
    לדעתי זה הופך את החיים שלי לשקטים ונוחים יותר, אבל ברור שזה לא אידיאלי...
    השאלה מה עדיף להיות נותק רגשית מהעולם שאתה נמצא בו או להיות חלק מהעולם הזה ולהרגיש מועקה נוראית על הלב על כל הדברים הנוראיים שמקיפים אותנו..

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top