יום רביעי, 12 במאי 2010

Pink love

קצת על היומיים האחרונים שלי:

* לפני כחודש הוזמנתי יחד עם נתן לחתונה של המפקדת שלי. התגובה הראשונית שלי היתה חיובית כי באמת רציתי לבוא אלא שאז התברר שאין לנו איך להגיע (החתונה התקיימה בנס ציונה) ולנתן היו מטווחים באותו יום כך שנאלצתי לרדת מהרעיון. אתמול באורח פלא, קיבלתי שיחת טלפון מבחורה ששירתה איתי במשרד והיא הציעה לי כמה שעות לפני האירוע לתפוס איתה טרמפ כדי שאוכל בכל זאת להגיע. יום לפני כן קיבלתי מכבש של שכנועים מצדה של אנה איתה שמרתי על יחסים טובים מאז השחרור, וכך, למרות שבד"כ אני נלחצת מאירועים בלתי מתוכננים- הסכמתי לבוא כמעט מיד.
הכנתי כבר את שמלת הנקודות היפה שלי ואפילו התרגשתי קצת לקראת האירוע עד ששעתיים לפני כן נודע לי שיש בעיות עם ההסעה ומאז פחות או יותר כבר הבנתי את הרמז בעצמי.
ניסיתי לנחם את עצמי בעובדה שממילא אין שם הרבה פרצופים שרציתי לראות אבל האמת היא שהתאכזבתי, כי אין לי הרבה אירועים מיוחדים ורציתי להנות.
בחודשים האחרונים של השירות שלי, סבלתי מסוג של נידוי חברתי אווילי לחלוטין מצד מרבית הבחורות איתן שירתתי במשרד. בתור בן אדם בעל ביקורת עצמית גבוהה מדי, ניתחתי את ההתנהגות שלי מכל עבר כדי לנסות להבין למה הכעסתי אותן כל כך. היו טעויות שעשיתי אבל בוודאי לא כאלה שהיו צריכות לגרור יחס מנוכר מבחורות ששירתתי איתן יחד שנתיים ולכן צרם לי לראות שאני הייתי היחידה שלא התייצבה לאירוע. הרגשתי שוב כמו הבחורה המנודה ההיא ולא רציתי להגיע לנקודה הזו.

* פרדי ברח הבוקר מהבית. בשניה שבה פתחתי את הדלת הוא נמלט החוצה ולא הספקתי לראות לאן הוא ברח. יצאתי מיד לחפש אותו, בהתחלה בקור רוח מוחלט עד שחלחלה בי ההבנה שאולי לא אראה אותו שוב ומשם והלאה החיפושים היו מלאי דמעות. למרות שאנשים שראו אותו הורו לי לחפש אותו בכיוון המנוגד, שמעתי פתאום נביחות של גורה קטנה שהכרנו בטיולים בימים האחרונים ומשהו אמר לי שפרדי בוודאי נמצא שם איתה. אחרי חצי שעה של חיפושים מורטי עצבים מצאתי אותו סוף סוף, חיבקתי אותו חזק ושמחתי שזה נגמר בטוב.
כנראה שהבריחה הזו היא מה ששכנעה בסופו של דבר את הזכר השני בבית להסכים לסירוס וכך נפלה ההחלטה. חבל שזה עלה לי בדמעות ובעצבים.

* אתמול בלילה היה הפרומו של מה שמצפה לי כל השבוע כי נתן יוצא מחר להגנ"ש. שוב. אתמול הוא לא חזר הביתה כי המטווחים הסתיימו מאוחר מדי. האמת היא שאני ממש בסדר עם ההיעדרות שלו עד שמגיע הערב כי ממילא אני עובדת מהבית ורגילה להיות לבד ולמלא לעצמי את הזמן. בנקודה מסוימת לקראת הערב, פתאום אני לא מוצאת במה להעסיק את עצמי ומתחילה לטפס על הקירות. כנראה שגם הפעם השבוע הזה ירגיש לי כמו נצח. ושתי, רוצה להקים מועדון רווקות בכאילו?

* העייפות מתחילה לחלחל. כשאני לבד בבית קשה לי להירדם כך שאתמול מראש גזרתי על עצמי מעט שעות שינה והן קוצצו בהמשך לפחות מארבע שעות כי פרדי פשוט לא הפסיק לנבוח כל הלילה. השילוב של המחסור בשינה יחד עם הנקיונות שהתחילו בשש בבוקר והחיפושים הלא מתוכננים אחרי פרדי בשמש מתחילים להראות את אותותיהם. ואני חשבתי שאחרי החתונה ארגיש גמורה. אולי כשנתן יחזור נוכל לישון קצת יחד וכך כל אחד יתאושש מחוויותיו.

אני חושבת שאני צריכה קצת ורוד שישמח אותי:






בתמונות:

-תיק איפור של הלו קיטי
-קשת פפיון א-לה ליידי גאגא
-מחרוזת פנינים מ'החנות שליד'
-שמלת אפרסק מעוטרת פנינים- וינטג'
-ליפסטיק רוז' קוקו #19 של שאנל
-סומק מינרלי של מאק Warm soul
-לק 'לוליפופ' של אורלי
-שפתון במהדורה מוגבלת של Fafi Glaze עבור מאק
-מברשת קונסילר של Everyday minerals
-ג'וסי טיוב של לאנקום Berry bold
-קישוט פרחוני לשיער מחנות בקניון
- מיני בקבוקון של Rumeur by Lanvin
-והחזיה החדשה והיפה ביותר שלי, של אן סאמרס.

שיהיה לכולנו המשך שבוע ורוד.

6 תגובות:

  1. אני כל כך מבינה אותך, כשהגבר מחליט להישאר בטכניון להשלמת פערי לימודים אני מוצאת את עצמי עם עודף זמן פנוי ותחושה של חוסר וגעגוע. בפעם שעברה הזמנתי אלי כמה בנות למסיבת פיג'מות להעביר את הזמן. לפתוח מועדון רווקות בכאילו זה רעיון מתבקש.
    אני מקווה שיהיה שינוי חיובי בחייך השבוע ושתרגישי יותר טוב.

    השבמחק
  2. אני ממש שמחה לשמוע שפרדי נמצא בשלום!! ושלפחות זה עזר לקבל את ההחלטה לסרס אותו...
    אני יודעת כמה זה מלחיץ, גם מיקי שלי (המסורס, אגב) נעלם לי בעבר כמה פעמים, בזמן ששיחררתי אותו בפארק וזה כ"כ מפחיד! לשמחתי, מאז שהתחלנו לחנך אותו כמו שצריך זה הפסיק (טפו טפו חמסה חמסה).
    אגב, לאט לאט תשתחררי מכל הרגשות ומכל האנשים שהיו איתך בצבא. בהתחלה את עדיין מרגישה כאילו את שם, אבל בעוד כמה שנים בקושי תזכרי איך קראו להם. אל תתני להם להשפיע עלייך, להיפך- זה שלא היית בחתונה, אולי הראה לאנשים שאת, בניגוד אליהם, כבר המשכת הלאה וכל מה שקשור לצבא, פשוט כבר לא מעניין אותך, כולל הם..

    השבמחק
  3. אוף! איזה מעצבן! כתבתי הודעה ממש ארוכה וכנראה שבלוגר החליט שהיא הייתה ארוכה מדיי והחליט להשבית את עצמו ולמחוק אותה. בכל אופן, מה שכתבתי, רק בקצרה:

    - קודם כל- התצלומים מרהיבים, ורוד באמת עושה "טוב על הנשמה"

    - אני שמחה לשמוע שפרדי חזר, מעולם לא היה לי כלב, אך אני יכולה לתאר לעצמי כמה מפחיד זה לאבד אחד, בעיקר כשהוא כבר הופך לחלק מהותי מחייך, ול"בן משפחה".

    - בנות הן נוראיות! רק בהן יש את היצר השטני הזה המסוגל לעשות דברים איומים כמו חרם. גם אני עברתי משהו דומה. כשהייתי בכיתה ו', כמה בנות החליטו שנמאס להן מהעובדה שאני הכי "פופולרית", וקבעו לכל השאר שיותר לא מדברים איתי. החרם נמשך בערך שבועיים, במהלכם לא הייתה לי אף לא חברה אחת. אני מניחה שאיני צריכה להסביר מה מאורע כזה יכול לעשות לילדה קטנה.

    - בקיצור- שיהיה לך המשך שבוע, או יותר נכון כבר סופ"ש מקסים, רק עם ארועים משמחים וחיוך על הפנים. (:

    - בואי נקווה שבלוגר לא יחליט למחוק גם את הודעה זו.

    רויטל

    השבמחק
  4. ממש ממש חבל שאת מרגישה קצת "מנודה חברתית". את בחורה מקסימה וההרגשה האת תעבור לך בקרוב =]
    בכל מקרה גם אם לא יצא לך ללכת לאירוע, אולי זה הגורל...(וככה יותר טוב!)

    השבמחק
  5. דווקא בינתיים אני די נהנית להיות לבד. אולי כי עבר כל-כך הרבה זמן מאז שזה קרה בפעם האחרונה. זה מרגיש לי קצת כמו קייטנה. מה שכן, גם אצלי איכות ושעות השינה ירדו מאז שהוא בחו"ל, אז כנראה שחסרונו בכל זאת נותן את אותותיו. אני בעד לפתוח מועדון רווקות בכאילו, רק שהמרחק הגיאוגרפי בינינו יכול קצת להקשות על העניין.

    השבמחק
  6. Passionista- עכשיו רק נשאר למצוא חברות שיסכימו להשתתף :)
    שלומית- אני כל הזמן מקווה שפרדי ומונה יתפכחו כבר כשהם יתבגרו אבל בינתיים זה לא קורה, כשנתן לא כאן אני מרגישה כמו אם חד הורית שצריכה להשתלט על שני ילדיה הסוררים.
    לגבי הצבא, אני מניחה שאת צודקת. 'חברותיי' לצבא מתנדנדות בין הצבא לאזרחות כי הן לא מצליחות למצוא את מקומן בשוק העבודה, כך שאני משערת שמהבחינה הזו בכל זאת התקדמתי כי הפנמתי שעם קושי צריך להתמודד- ולא לברוח ממנו. לצערי אני שייכת לזן שומרות הטינה, כך שהזכרונות מהסוג הזה יכולים להטריף אותי עד היום.
    רויטל- תמיד טענתי: היכן שיהיה אכלוס צפוף של בנות יהיו גם מניפולציות וריבים מטופשים. ככה זה היה בכיתה ו' כמו שתיארת וככה זה יהיה תמיד. תודה רבה מותק!
    מירב- נו, בחורות לא מחבבות אותי, מה לעשות? מזלי שאני בסדר עם הזן הזכרי :)
    ושתי- חברתי הכפר סבאית מוכנה להישבע שהמרחק בין כפר סבא לאשדוד הוא כ-30-40 דקות נסיעה בלבד ברכב!

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top