יום ראשון, 11 באפריל 2010

סיפורי מלחמה

סבא שלי היה בן 4 בעת שנלקח יחד עם אמו לגטו באוקראינה.
לקראת סוף המלחמה, האוקראינים החליטו להוציא אותם להורג יחד עם קבוצה נוספת של יהודים.
הקבוצה נלקחה לארווה, שיניה של סבתא רבה שלי נשברו בברוטאליות וסבא שלי התחבא מאחורי גופה בזמן שכיוונו עליהם רובים.
בדיוק באותו רגע הפרטיזנים התפרצו לגטו ואותם אוקראינים שסבתא רבה שלי נאלצה להתחנן בפניהם שלא יפגעו בבנה- מצאו עצמם נלחמים על חייהם.

סבתא שלי היתה בת שמונה חודשים כשהמלחמה התחילה. היא ואחיה נולדו אחרי שנים של כאב והריונות שכשלו ולכן אביה שמח כל כך שבתו הראשונה נולדה.
כשאביה נקרא למלחמה, הוא עוד הספיק להביט בעריסה של בתו ולומר לאשתו איזו תינוקת יפה הם יצרו יחד.
מאז לא נודעו עקבותיו והתינוקת האהובה שלו לא זכתה להכיר את אביה.
שנים סבתא שלי חיפשה אחר אביה ולא התייאשה, אפילו אחרי שעלינו ארצה היא עוד היתה שולחת מכתבים לתחנות רדיו מקומיות כדי לברר האם מישהו ראה או שמע על קיומו עד שהתייאשה.

כשהמלחמה התחילה סבתא רבה שלי מצאה את עצמה לבד עם שני ילדים קטנים ותחושה שמשהו מאוד רע עומד לקרות. בת דודה שלה ניסתה לשכנע אותה שהיא מדברת שטויות והכל בסדר. היא נהרגה ממש בתחילת המלחמה.
סבתא רבה שלי ברחה לאחד מפרוורי אוקראינה ושם היא התחבאה עם שני ילדיה בעוני מחפיר עד שהמלחמה הסתיימה.
כשהכל הסתיים והאם האמיצה סוף סוף יכלה לחזור לבית שבו חלמה לגדל את משפחתה ,היא גילתה לתדהמתה שאחד השכנים האוקראינים התיישב בדירה שלהם וסירב לפנות את מקומו.
כשסבתא רבה שלי ניסתה להראות לאיש הוכחות שהדירה על שמה ושייכת לה הוא ניסה לרצוח אותה עם סכין מטבח. הם נאלצו להתחלק בדירה כפשרה עד שאשתו של האיש רצחה אותו כעבור כמה שנים עם אותה סכין בדיוק.

אני לא יודעת למה בחרתי לספר את כל זה אבל כנראה שהיה חשוב לי להעלות את זה על הכתב.
פעם סבא שלי היה מספר לי את סיפורי הגבורה שנה אחר שנה, אבל סבא שלי כבר איננו 9 שנים והסיפורים הפכו למטושטשים עם הזמן עד ששאלתי את עצמי בפחד האם הם באמת התרחשו.
סבתא שלי סיפרה לי לאחרונה שוב את הסיפורים האלה ולא יכולתי שלא לבכות. התקשרתי אליה שוב הבוקר כדי שתרענן את זכרוני ותספר לי הכל פעם נוספת אבל היא היתה נשמעת נסערת ממילא ולא היה לי האומץ לשאול אותה.

אסור שאשכח את הסיפורים האלה כי עוד מעט לא יהיה מי שיספר אותם. בשנה האחרונה חלחלה בי ההבנה שבקרוב לא יהיו ניצולי שואה בעולם וזה העציב אותי מאוד.
אני צופה בסרטים תיעודיים על המלחמה בכל פעם שהם מוקרנים בטלוויזיה ואני משננת את הסיפורים האלה בשקיקה כל פעם שסבתא שלי מגלה בעצמה את הכוחות לספר לי אותם שוב.

לפעמים אני משכנעת את עצמי שאילו היה לי האומץ הייתי יורדת מהארץ כי קשה כל כך לחיות כאן.
רק אז אני נזכרת שלמרות שסבא שלי נרדף רק בשל היותו יהודי- הוא לעולם לא הפסיק להתגאות במי שהוא ועוד בטרם עלייתנו ארצה הוא היה שומע רדיו בעברית.
צפיתי אתמול בשיחה המרתקת של יאיר לפיד ושלמה ארצי, דור שני לניצולי השואה. בתוכנית הקרינו ראיון בין טומי לפיד לבנו ובו הוא סיפר "מצאתי את עצמי מהלך בשלג הלבן עם טלאי צהוב על החזה וידעתי שרוצים להרוג אותי רק בגלל שאני יהודי. באותו רגע הפכתי להיות ציוני כי חשבתי שאנחנו מוכרחים שתהיה לנו מדינה שבה זה לא יוכל לקרות".
כנראה שזו באמת מהות הציונות.

יכול להיות שלא דייקתי בפרטים רבים, אני אשאל את סבתא שלי בהזדמנות כשיהיה לי אומץ אבל לפחות עכשיו זה כתוב ולכן זה לא יעלם לעולם.
אני מתגעגעת אליך סבא,
יזכור.


6 תגובות:

  1. יהי זכרו ברוך

    נזכור את כולם

    השבמחק
  2. לכל משפחה סיפורים מזעזעים משלה. שמחה ששיתפת אותנו.

    השבמחק
  3. בשביל נכדה/נינה כמוך- אני מבטוחה שהיה כדאי להיאחז בחיים בכל מחיר.

    השבמחק
  4. תודה על השיתוף.
    אכן חשוב לזכור ולתעד והתמזל מזלך לשמוע את הסיפורים האלו ממקור ראשון.
    הרבה מניצולי השואה לא מוכנים לשתף עד היום וזה כ"כ חבל..
    את הסיפור הכללי על משפחתו של אבא שלי, שמעתי רק לא מזמן, בביקור האחרון שלי בארץ. שני ההורים שלו כבר לא בחיים ומעולם לא דיברו על כך (לפחות לא איתנו) ואפילו לאבא שלי היה קשה לדבר על זה עד היום.
    סבתא שלי מצד האמא, לא דיברה על בריחתה מגרמניה עם אף אחת מבנותיה ורק לי היא הסכימה יום אחד לספר את הסיפור. אני מקווה שאני עוד אספיק לתעד את סיפור חייה המרתק יום אחד, אבל עכשיו כשאני בחו"ל והיא בישראל, זה קצת קשה..
    כשאני כאן, באוסטריה, שומעת סביבי גרמנית, עומדת בתחנת הרכבת, או הולכת ברחובות הישנים, כל יום זה קשה וכל יום אני חושבת על מה שהיה. אז נכון, נסעתי למדינה שסבתא שלי כ"כ שונאת, "מדינתו של היטלר", אבל מצד שני זה רק מוכיח לי את הניצחון שלנו.

    השבמחק
  5. אודליה- תודה
    ספי- אני שמחה גם..
    curly- התגובה שלך ממש ריגשה אותי. סבא שלי אכן ניאחז בחיים בכל כוחותיו. לפני שעלינו ארצה הוא היה חולה סופני במחלת הסרטן והחלים (הרבה מזה בזכות סבתא שלי שלא היתה מוכנה לוותר עליו) כנגד כל התחזיות.
    אם הרופאים באוקראינה היו צודקים- לא היתה נופלת בחלקי הזכות להכיר את סבא שלי מעולם.
    שלומית- יש הרבה ניצולי שואה שלא רוצים לספר את סיפורם. מצד אחד אנחנו מוכרחים לגלות כלפי הבחירה הזו כבוד והבנה אבל מצד שני קשה לתפוס כמה כבד ומכופל הנטל שהם סוחבים על הכתפיים שלהם.
    אני מקווה שתצליחי לתעד את הסיפור המשפחתי שלכם.

    השבמחק
  6. גם אני העליתי היום את הסיפור של משפחתי על הכתב לפני שהוא ישכח.

    צימרר אותי הדמיון שגם סבא שלי היה חולה בסרטן ברוסיה, כאשר הוא עלה לארץ הרופאים שם ניבאו לו 3 חודשים לכל היותר
    בארץ הוא חי עוד 6 שנים.

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top