יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

אל תלך מכאן.

צפיתי לפני כמה ימים בתחקיר של עובדה על בתי חולים וטרינריים. אמנם הצטרפתי רק באמצע הכתבה אבל מיד נשאבתי לתוך המאמצים להציל כלב שחולץ משריפה בדירה בזמן שהבעלים שלו בכתה וצעקה ברקע. זה היה מאוחר מדי עבורו, הוא לא נשם זמן רב מדי ולא יכלו להציל אותו. במקביל נתן סיפר לי שצפה לאחרונה בסרט דוקומנטרי על אישה בגיל העמידה שחלקה את השנים האחרונות עם הכלב שלה שגוסס כעת מסרטן, על תהליך הפרידה שלהם ועל סופו של הכלב שהורדם בזרועותיה של האישה ועל התמודדותה עם הסיטואציה. נעצבתי עוד יותר, פניתי אל פרדי וביקשתי ממנו שלא ימות לי לעולם. אני יודעת שזו מסוג הבקשות שילדים מבקשים בנוגע להורים שלהם או לגבי חיות המחמד שלהם אבל העובדה שכלבים חיים כל כך מעט זמן איתנו שוברת לי את הלב.
והכלב שלי? כשהבאתי אותו הוא היה כל כך קטן שיכולתי להגן עליו מהעולם באמצעות שתי כפות הידיים שלי ואני רוצה להמשיך להגן עליו כך לעוד הרבה שנים.
יצור קטן ומשונה שלי.

התחלתי לאחרונה לקרוא את 'מוות לסירוגין' של סארמגו והרגשתי שהוא הורג אותי לסירוגין. בעוד שאת 'על העיוורון' אהבתי בזכות העלילה הדרמטית ומלאת התפניות שהציגה שאלה קיומית מעניינת (על המוסריות האנושית) הרי שגם כאן הוצגה שאלה קיומית מעניינת- אבל באופן דל ומלא בתיאורים מכבידים ומעיקים (מה היה קורה אילולא היינו מתים).
כשנזכרתי שפעם הייתי מסוגלת לבלוע ספר עב כרס תוך יממה אחת ועכשיו אני מסיימת במקרה הטוב פרק תוך יום, החלטתי להיפרד ממנו ועכשיו אני מחפשת ספר חדש. אני רוצה שהספר הבא שלי יהיה עלילתי וזורם, כך שיחליק את החזרה שלי לעולם הספרים והאמת היא שאני סקרנית לקרוא את "מגילת זכויות הירח" של רון לשם. את לשם אני זוכרת לטובה בדיוק כמו כל השאר בזכות 'אם יש גן עדן'. פרט לכך שמדובר בספר שמתעד בצורה מצמררת ומרגשת את המתרחש בבופור, אהבתי את הספר גם כי אני מכירה את אחותו של צחי איטח ז"ל, שעליו מבוססת דמותו של שפיצר בספר וגם כי אני אוחזת באהבה גדולה לספרות ישראלית. יש משהו בתיאור סיטואציות מהיום יום במקומות שקיימים סביבנו שקוסם לי לא פחות מאשר ספרי פנטזיה לדוגמא. אמנם עלילת "מגילת זכויות הירח" מתנהלת באיראן ומתארת רומן המתרחש על רקע רדיפת השלטון האיראני ואין דמיון בינה לבין המציאות הישראלית- על סמך ההיכרות שלי עם הביוגרפיה של לשם נדמה שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב ולכן אין לו סיבה לחשוש מסינדרום הספר השני.
יש לכם המלצות לספרים טובים?



נתקלתי בהפקת האופנה הבאה שלקוחה מווג הספרדי וצולמה על ידי גונזלו מקאדו ורציתי לחלוק אותה איתכם. אני מעריכה סוגים שונים של הפקות אופנה, גם את הסוריאליסטיות שבהן אבל בכל זאת, נדמה כי הסגנון האהוב עליי הוא הסוג שמציב במרכזו דוגמנית שמגלמת פאם פטאל עשירה וכוחנית. אישה כזו תמיד לובשת את האופנה הכי משובחת שניתן להעלות על הדעת וכוללת תמיד עקבים אימתניים, פרוות, תחרות ופריטים שצועקים "אני גדולה מהחיים".



הדוגמנית היא לואיז פדרסן והתמונות נלקחו מכאן

ואם כבר קמתי על הצד הרגשני של המיטה, אין דרך מעולה מזו לקנח את הפוסט:


13 תגובות:

  1. דווקא הפקת האופנה הזאת נתנה לי הרגשה של נערת ליווי יוקרתית , אבל עדיין מהממת. ובקשר לספרים אני באמצע של "רשימות קסנדרה" שלמרות העטיפה הקיטשית הוא ממש טוב (בינתיים) וכמובן שאם כבר דובר על דיכאון את "הדרך" קראת? הספר היחיד שעשה לי אי פעם סיוטים...

    השבמחק
  2. עם כמה שההפקה יפה, קצת צורם לי בעין שבצילום הראשון הרגליים שלה חתוכות. בכל השאר הפריימינג היה מושלם, רק ששם זה... משגע אותי!

    קראתי לאחרונה את "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה וממש נהניתי ממנו. זה ספר ממש מקסים שמספר על העולם אחרי המוות בצורה הכי מקורית בה יצא לי להתקל בספרות - והוא כתוב בצורה שגרמה לי להתפעל בכל פעם בה תל אביב הוזכרה שם כי עם כל עמוד שכחתי שמדובר בסופר ישראלי מרוב שהספר מהוקצע בז'אנר בו ישראלים לרוב לא כותבים. אני ממליצה בחום.

    אם לא קראת את "המוות והפינגווין" אז גם אותו את צריכה.
    ואם יש לך זמן - קראי את הספר ששכחתי אצלך. הוא אחד המצחיקים והוא מהנה והעלילה שלו סוחפת ממש.

    השבמחק
  3. בדיוק אתמול סיימתי את "מוות לסרוגין"
    רכשתי אותו לפני יותר משנה ורק בשבוע שעבר התחלתי לקרוא אותו.
    אני מבינה את הקושי שלך לסיים, קשה להתחבר לספר שאין בו ממש גיבור
    והדיאלוגים בין הדמויות של סראמגו מתישים! כ"כ קשה לשעם "" בכל פעם שמישהו מתחיל או מסיים לדבר?!?
    אבל זה ספר שגורם לך לחשוב, על ההתייחסות שלנו לחיים ולמוות.
    בפרקים האחרונים יש גם כלב ממש מקסים שתשמחי לפגוש, מש כמו את כלב הדמעות ב"על העיוורון"
    כשתיהי במצב רוח הנכון, אני מציעה שתתני לו עוד צ'אנס.

    המלצה שלי לספר, "יער נורווגי" של הרוקי מורקמי, אם את מחפשת ספר שבו תתחברי לדמויות.
    ואם תאהבי את הספר הזה "דרומית לגבול מערבית לשמש" הוא ספר נהדר של אותו הסופר

    השבמחק
  4. הכלב הקודם שלי גסס ומת לי בידיים, אחרי שהיה אתי כל שנות הילדות וההתבגרות, החבר הטוב ביותר שהיה לי כל השנים האלו.
    אין ספק שזה קשה ומפחיד לאבד כלב, במיוחד שזה הרבה יותר קרוב וממשי מלאבד אדם, שבד"כ חי הרבה יותר שנים.
    אני מפחדת על הכלב שלי כל-כך, במיוחד אחרי שבעבר הותקף ע"י אמסטפית והיה לו מזל גדול לצאת מזה בחיים. מאז החוויה הזאת נהייתי אפילו חרדתית ממש והיתה תקופה ארוכה שבכלל פחדתי לצאת איתו לבד לטיול בלילה, שמא לא אצליח לראות אמסטף מתקרב ולא אצליח להגן עליו.
    בעלי חיים הם תמצית אושר טהור ואני חושבת שהם פשוט טובים מדי בשביל לחיות בעולם הזה הרבה זמן.
    בורכנו לקבל אותם לשנים ספורות ורק על זה אנחנו צריכים להיות אסירי תודה.
    הכלב שלי היום כבר בן 6, כ"כ עצוב לי שאני מפסידה חודשים שלמים איתו כרגע כשאני בחו"ל, כי כל דקה במחיצתו יקרה.
    אז תאמצי אלייך את פרדי חזק חזק, בכל הזדמנות שאת רק יכולה ותגידי לו תודה שהוא בחר לחלוק איתך את חייו ולתת לך מהאושר שלו.
    והנה המלצה על ספר מעולה בנושא אהבה של כלבים:
    "כלבים לא משקרים באהבה"
    http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=10032263

    לגבי ההפקה- חבל לי מאוד שנעשה שימוש בפרוות אמיתיות. פרוות זה פשוט תמצית הרוע בעיני, זה הרבה יותר גרוע מכל התעללות או הרג אחרים של בעלי חיים. אני תמיד חוששת מהיום בו יהיה לי קשה להתחמק מלהיות חלק מהפקות או קמפיינים כאלה. עד עכשיו היה לי קל פשוט להגיד לסטייליסט שאני לא מוכנה שיעשה שימוש בפרווה בהפקה, אבל פה בחו"ל- ככל שאגיע יותר רחוק, אני חוששת שהמצב הזה יהיה בלתי נמנע וחבל לי שזה ככה בעולם הזה, עצוב לי שפרוות עדיין משמשות סמל ליוקרה...

    השבמחק
  5. יש לי רק חיבוק גדול להציע לך ולומר לך מה שמן הסתם אגיד לאפרוחית בבוא העת, כשהיא תשאל "איפה סבתא?" ותבקש ממני לא למות לעולם..."על כל היצורים החיים ללכת מן העולם בבוא העת...". זה עצוב, זה חרא, זה כואב רצח, ואלה הם החיים על כל נוראותם...

    השבמחק
  6. ליטל- אני אנסה לתת לזה עוד סיכוי, יש ספרים שהיו לי קשים לקריאה ובדיעבד שמחתי שהחזקתי מעמד עד הסוף.
    תודה על ההמלצות.
    שלומית- ריגשת אותי כל כך במה שכתבת.
    יפותו- כשכתבתי את הפוסט נזכרתי בך וביפותו שלך, שולחת חיבוק חם בחזרה.

    השבמחק
  7. כמי שאיבדה לפני כחצי שנה את כלבתה האהובה, אותה גידלתי מאז שהייתה גוש קטן ושחור בגיל 3 חודשים, אני יכולה להגיד לך שכל דקה היא אכן יקרה מפז. היא נלקחה ממני כל כך בפתאומיות שלקח לי כמה חודשים טובים של ייסורים על כל הפעמים שבהן כעסתי עליה, על כך שנתתי לה פליק קטן כשניסתה לאכול דבר כזה או אחר ברחוב (גם היא הייתה חולה איזו פעם בגלל שטות שאכלה בחוץ). לא עובר יום שבו אני לא מתגעגעת אליה. לא עוברת דקה מבלי שהמחשבה עליה מלווה אותי. רוצה לומר - נגע בי הפוסט שלך.
    בעניין ההפקה ואהבת לפאם פאטאל - הייתי ממליצה לך להתענג על תיק העבודות השווה ביותר של הצלם אאוג'ניו רקואנצ'ו.
    מצרפת במיוחד עבורך קישור -
    http://www.eugeniorecuenco.com/

    ובעניין ספרים - אני מעדיפה אסקפיזם מבדח, ולכן מכורה לפי.ג'יי. וודהאוס המשעשע עד דמעות.

    השבמחק
  8. יעל היקרה, נגעת בי בחזרה, כל כך עצוב ומקסים מה שתיארת.

    השבמחק
  9. לגבי חומרי הקריאה:
    ממליצה בחום על ספרי הפרוזה של שמעון אדף - "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", "הלב הקבור" ו"פנים צרובי חמה".
    וגם מציעה לך להציץ בבלוג של הגברת הזאת, שחוץ מהמלצות על ספרים מסקרנים גם מגוללת בו סיפורים מרתקים וממכרים על חייה שלה:
    http://maddingcrowd.cyberia.org.il/
    תיהני!

    השבמחק
  10. little- אגב, כל כך הסכמתי איתך לגבי הדיאלוגים, רק זה לבדו יכול לשגע אותי. אני לא מבינה מתי משפט מתחיל ומתי הוא נגמר.
    כמה קשה זה להפריד לשורות? או לשים מקף?

    השבמחק
  11. אוי אני בדיוק קוראת עכשיו את מגילת זכויות הירח, הוא נחמד ואין בינו לבין אם יש גן עדן שום דמיון,אבל אם את רוצה באמת לחזור לקרוא בכל הכח יש ספרים אחרים שעדיף להתחיל אתם, הרבה מהם

    השבמחק
  12. אה ואמנם אני ידועה בשנאתי לקאברים, אבל הגרסא החדשה של שלומי שבן ל"אל תלכי מכאן" דווקא די מוצלחת לדעתי

    השבמחק
  13. היי
    שוב אני באיחור עם התגובות (פשוט לא מצליחה להגיע למחשב..)
    מאוד נגע לי מה שאמרת.. ובעתיד אם אעבור לגור עם חבר שלי אנחנו כנראה מתכננים לאמץ כלב.. זה קצת רחוק כרגע אבל אני מאוד מקווה שזה יהפוך למציאות יום אחד..
    ולגבי הספר... לאחר תקופה ארוכה שהפסקתי לקרוא לצערי, חזרתי עכשיו לקרוא ואני באמצע כימים אחדים של מאיר שלו.
    לא יודעת אם את מכירה את הכתיבה שלו. אני לא הכרתי לפני הספר הזה.
    אבל הוא פשוט כבש אותי.. משהו במילים המיוחדות שהוא בוחר ובפשטות ומורכבות בו זמנית של הדמויות הופך את הספר הזה לקסום בעיני...
    ממולץ בחום
    חוץ מזה שהוא עונה על שני דברים שביקשת.. הוא זורם והוא ספרות ישראלית.

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top