יום שבת, 24 באוקטובר 2009

כבר עברו חודשיים?

היום הזה הוא בסימן החודשיים מאז שפוטרתי מעבודתי. אם במהלך החודשיים האלה העדפתי להדחיק את השתלשלות האירועים שהביאה לפיטוריי הרי שיש משהו בתאריך הזה שגורם לי לפתוח את תיבת הפנדורה הזו מחדש ולהתחיל להרהר שוב.
למי מכם שלא יודע- עד פיטוריי עבדתי משרה מלאה כמנהלת תיקי לקוחות במשרד פרסום. אין ספק שיש כמה יתרונות בולטים לעבודה במשרה מלאה, בעיקר בכל הנוגע למשכורת. במקרה שלי זה היה פחות אקטואלי כי הרווחתי ביחס הפוך למאמץ שהשקעתי ולאחריות שהוטלה עליי, ובכל זאת, יכולתי לשלם את חשבונותיי כל חודש בלי דאגות מיותרות שזה לכשעצמו לא טריוואלי בכלל.
היתרון השני הוא העובדה שסדר היום שלך מאוד מובנה ומאוד ברור: אתה קם בבוקר, עובד מ-9 עד 6, חוזר הביתה. אין הפתעות, אין קונצים.
הבעיה היחידה היא שאני לא זוכרת את עצמי מאושרת בתקופה הזו. אני זוכרת שהייתי עייפה באופן כרוני, לחוצה באופן מתמיד ומתוסכלת מחוסר ההערכה של הבוס ומחוסר הצדק שהתחולל במשרד- אך לא מאושרת.
השיא היה כשכל הלחץ שהייתי שרויה בו הקצין לכדי התקפי מיגרנות תכופים מדי שאימללו את חיי אף יותר.
גם לקיים אורח חיים כלשהו מעבר לשעות העבודה לא טרחתי, הייתי עייפה מדי ולא היה לי חשק. אמנם באותה תקופה בערך פתחתי את הבלוג לצורך הנאתי האישית, אלא שבמבט לאחור על כל התיעודים היומיומיים של אאוטפיטים בינוניים ומטה ומעט מדי מלל מסביבם- אני תוהה כמה סיפוק זה בכלל הביא לי באותה תקופה.
מתור רצון לאתר שריד אחרון של אנושיות אימצתי את פרדי, והברנש הקטן- שלא בידיעתו, משמעותי לי יותר מרוב האנשים שהכרתי בחיי אלא שהעבודה האינטנסיבית שלי לא אפשרה לי להעניק גם לו את היחס הראוי.
מאז שפוטרתי הרבה דברים חיוביים קרו לי, ככה פתאום, כאילו בנסיון כלשהו לנחם אותי ולשמש לי קו הנחייה מסוים- מבלי שביקשתי. פרט להיבט תשלום החשבונות כאמור, בכל שאר המובנים אני מרגישה בנסיקה אמיתית. הדבר היחידי שמעכיר את כל זה הוא שאני מרגישה רע כמעט לשמוח בתקופה הזו, כל עוד אני לא חותמת כרטיס נוכחות במשרד כלשהו ולא מרוויחה כסף.
תפיסת העולם שלי משתנה לאט לאט ואני מבינה שאדם לא נמדד לפי העבודה שלו אלא לפי הדברים שהוא אוהב.
הגעתי למסקנה שגם אם נידונתי כרגע להתפשר על משרה בינונית, לפחות אפרוש אותה על מספר מועט יחסית של שעות כדי שאוכל להתרכז בתינוק הקטן שלי ובאהבה שלי לכתיבה ולבלוג הזה.
זה לא שהעבודה הקודמת לא היתה בינונית, גם אם הטייטל הניהולי שכה אהבתי להשתמש בו הסווה זאת לפעמים- אז מה הטעם?
החודשיים האחרונים הרגישו לי כמו נצח, ובמובן הכי חיובי שיש של המילה.
מפליא אותי שרק לפני חודשיים הייתי כל כך עצובה.

לעניינים קצת פחות ברומו של עולם, אך חשובים באותה מידה- חברתי הפשיוניסטה באה להנעים את זמני אמש לערב נחמד indoors עם אדממה, בירה ושיחה טובה.
פרט לכך, חברתי החלה לכנות את פרדי 'צימוקון' ונפעמתי מכמה שזה גאוני ואיך לא חשבתי על זה קודם?


(פרדי, הכלב הכי חכם בהיסטוריה, שיחק איתי מחבואים כל פעם שניסיתי לצלם אותו- זה היה כ"כ חמוד !!)

הסניקרס האדירות של בובה. אמנם לאחרונה בא לי ממש סניקרס צבעוניות אבל אני נזכרת שזו השקעה לא פרקטית במקרה שלי כי כשאני אשלב אותן עם אאוטפיט אני אגיע למסקנה שעם עקב זה יראה טוב יותר ואחליף, כמו תמיד.

גרביים מנומרות! *love* ושימו לב לארוחת הגורמה שלנו בצד!

המשך סופ"ש נפלא ומלא בתובנות משמעותיות גם עבורכם :)

4 תגובות:

  1. בובה, עבודה זה מאוד מאוד חשוב כדי לשרוד, אבל לשרוד ולחיות אלה שני דברים שונים. טוב שאת מבשילה למסקנה הזו :)
    נ.ב. אני לא רואה איך לא תקחי הביתה כל מקום עבודה שתהיי בו. זו את, ואת מהאנשים האלה שלוקחים את מה שהם עושים, ולא משנה מה זה, מאוד ברצינות.

    השבמחק
  2. המצב הנוכחי שלך מוכר לי מאוד.
    העבודה האינטנסיבית דווקא מניעה אותי, אבל חשובה לי גם הסביבה, הרי לא סתם אומרים - "עובד טוב הוא עובד מרוצה"
    לא הייתי מרוצה (בלשון המעטה) וזה הוביל אותי להודיע לבוס על החלטת סיום יחסי עובד-מעביד.
    סיכמנו שאני אעבוד עד סוף החודש או עד שימצאו לי מחליפה.
    מאז הודעתי, היחס של הבוס הלך והפך דוחה יותר ויותר, מה שזירז את עזיבתי למרות ההסכם.

    לובה, בטוחה שתמצאי עבודה הולמת, אל תתפשרי על התנאים ועל המשכורת ותנסי לזהות את סביבת העבודה.

    שיהיה המון בהצלחה!

    השבמחק
  3. האמת העצובה היא שרובנו עובדים בעבודות שאנחנו לא מתים עליהן בעיקר לצורך הפרנסה. מעטים זוכים לעבוד בעבודה שהם אוהבים ושהיא גם מתגמלת. אולי גם בשביל זה פנינו לנו לכתיבה בבלוגים, שיהיה משהו גם בשביל הנשמה ועיסוק שקצת יותר בא לנו טוב.

    השבמחק
  4. נעלולה- כן, הגיע הזמן שאפנים את זה סוף סוף.
    שני- שמחה שהיה לך אומץ להכיר שלא טוב לך. בוסים נוטים להיות דוחים בחודש האחרון בעבודה, הבוס המהולל שלי הציע לי שאישאר עוד חודש "כטובה" ושאסע לראיונות בזמני החופשי.
    מה הפלא שהתעקשתי על התפטרות מיידית?
    ושתי- זו מציאות מצערת..אבל נכונה.

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top