יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

צירוף מילים נוראי

יש רגעים במהלך תהליך חיפוש העבודה שבא לך להגיד לכולם 'די, עזבו אותי, אז אני לא אמצא עבודה- לפחות אני אגור בתוך אחת מאין ספור קופסאות הנעליים שלי בכבוד וזה הכל'.
היום היה רגע אחד ארוך כזה.

דמיינו לעצמכם תחנת אוטובוס באשדוד (מצטערת על האימאג' הנוראי). דמיינו בחורה בת 21 יושבת וממתינה לאוטובוס (ומעדכנת על כך שהיא ממתינה לאוטובוס בטוויטר/פייסבוק) ודמיינו איש בשנות ה-50 לחייו, מקריח ובעל עודף משקל- יושב לידה.
עד כאן סיטואציה רגילה לא?
אז זהו, כמובן שבעולם שלי שבו נדמה שרוב הגברים הזרים בטוחים שאני חייבת להם משהו (ר' פוסטים קודמים) -העניינים עובדים קצת אחרת.
זה התחיל בפנייה ברוסית (שלעתים אני בוחרת להדוף עם "אני לא מדברת רוסית" שגורר הרמת גבה מצד הפונה) לגבי מתי האוטובוס צפוי להגיע. לגיטימי, עניתי.
המשיך בדיאלוג הבא-
"אז את עובדת?"
"לא, אני נוסעת לראיון"
"מה למדת?"
"עוד לא הספקתי ללמוד, השתחררתי לפני שנה"
"במה עבדת?"
"בתחום הפרסום"
"אז בטח למדת משהו בתחום??"
"עוד לא למדתי כלום, השתחררתי לפני שנה"
"מתי עלית לארץ?"
"בגיל שנתיים"
"וואו, אז בטח הספקת גם לעשות כאן צבא?"
מאיפה חשבת שהשתחררתי, דגנרט חרמן, מנווה תרצה??
"את מאוד יפה, אפשר לשבת לידך באוטובוס כדי שתנעימי את זמני?"
"לא, אני שומעת מוסיקה בנסיעות".
"אז אל תשמעי, במקום זה נדבר"
"אני ממש רוצה לשמוע מוסיקה בנסיעה"
(כל ההתנהלות הזו התרחשה עוד לפני שהאוטובוס הגיע, וויי זמיר)

עליתי לאוטובוס, הגשתי את הכרטיסיה לניקוב ואז אותו איש פשוט הדף את היד שלי הצידה, הושיט את הכרטיסיה שלו וביקש שהנהג ינקב פעמיים. תדהמה היכתה בי- חזיר שוביניסט, אתה חושב שהדרך לכבוש אותי היא לשלם לי עבור הנסיעה?
הוא התיישב לידי, למקרה שהיה לכם ספק ובהה בי כל הנסיעה.
זו היתה הנסיעה הכי ארוכה שקיימת, אני מוכנה להישבע בחייו של האיש הקירח. לא מספיק שנאלצתי להתמודד איתו אז גם הנסיעה התארכה בצורה לא צפויה הודות לסיבוב פנורמי ביבנה והאפשרות שאאחר לראיון החלה לנקר בי.
כדי לנסות להפיג קצת את הלחץ שלי, מר אזרח ותיק התעניין בגילי וכשעניתי לו שאני בת 21, עיניו הפכו פתאום עצובות- "חשבתי שאת רק בת 18", מאוכזב?? חשבתי לעצמי?? אני מבוגרת מדי בשבילך?
טרח זקן.
לקראת הירידה מהאוטובוס הוא הציע כמובן שאתקשר אליו ואודיע לו אם התקבלתי או לא ע"מ שבמידה וכן התקבלתי, נוכל לצאת לחגוג יחד.
אני, הוא והסוכריה הבלתי נגמרת שלו (את זה הוא לא באמת אמר, הוספתי את זה במזוכיסטיות אופיינית).
סירבתי בנימוס וברחתי בבעתה מהאוטובוס- מכאן הכל ילך וישתפר, ניסיתי לשכנע את עצמי.
מחוץ לסניף של קסטרו בעזריאלי המתינה לי רכזת כ"א ועוד בחורה אחת שאמורה להתמיין כמוני לתפקיד. הרכזת ציינה שאנחנו ממתינים לעוד בחורה אחת ואז נתחיל. נפלא, חשבתי לעצמי! אם ההתמודדות שלי היא בסך הכל מול שתי בחורות אז התפקיד אצלי בכיס!
הבחורה הנוספת הגיעה ואז קוראים יקרים, תארו את הפליאה על פניי כשהרכזת צווחה פתאום "בואו כולם!" ועדר של חמישה עשר איש החל להתהלך אחריה בכבדות.
רק אז נפל לי האסימון- אני עומדת להיכנס למרכז הערכה. לא, לא, לא! איפה חותמים על טפסי הויתור?
מרכז הערכה זו שיטת המיון העלובה והשטחית ביותר שקיימת ואין לי מושג מדוע עוד ועוד ארגונים וחברות מאמצים אותה לחיקם.
להקלתי הרבה, במרכז ההערכה הזה לא עמדו בפניי שלבים רבים ואתגרי הישרדות כמו מרכז ההערכה שעברתי בזמנו בסלקום שבמהלכו ניפו את המתמודדים אחד אחד עד שנשארתי רק אני, שמחה ועילגת, כלל לא יודעת מה מצפה לה בהמשך.
מרכז ההערכה הזה כלל ישיבה במעגל (שזה מאסט), היכרות עם כולם ע"י הצגת שמנו, מקום מגורינו ועיסוק הקודם שלנו (היי לובה !!) ושלב הדיון הקבוצתי.
בשלב הדיון הקבוצתי את אמורה לצעוק כמה שיותר חזק. כי ככל שאת צועקת יותר חזק, מנהלות משאבי האנוש נזכרות בקווים המנחים שהעניקו להן בעת החפיפה לתפקיד ומתעוררות אצלהן אסוציאציות למנהיגות וכושר ניהול טוב.
אז לא צעקתי חזק. צועקים חזק רק כשדוחפים אותך בתור לאוטובוס או במיטה.
דיברתי, רוב הזמן בנסיון לחלוק על מה שכל אחד מ-15 הדרעקים האחרים ניסה לומר כי זה שעשע אותי. אני לא יודעת אם הם באמת דרעקים אבל הם עשו רושם כזה, אולי מנהלות כ"א הצליחו לנתח אותם בצורה מעמיקה יותר ממני ב-10 דקות ההתבוננות שהיו להן.
השלב הבא היה ראיון אישי קצר של 3 דקות זוז! כי ממילא ראיון אישי זו צורה די אידיוטית ופרמיטיבית להיכרות עם בן אדם, מסתבר.
רק אם תשים אותו בחדר עם עוד ארבע עשר בבונים צועקים, רק אז תדע מהו טבעו וכישוריו האמיתיים.
אין לי מושג אם התקבלתי או לא.
אם כן אז- I love Castro !! אנד איי לאב מרכזי הערכה.
אם לא, אז לא נורא. אין לי מושג במה כרוך ניהול צוות עובדים, אבל נשמע שזה די כאב ראש וכנראה שזה ממילא לא מתאים לאופי המתורבת והלא צעקני שלי.

יצאתי מעזריאלי עדיין בהרגשה של "לצעוק, מה פתאום? אני נורא עדינה ומבוישת" ונפגשתי עם בן זוגי ע"מ שניסע יחד הביתה. כשהוא התריע שבד"כ המצב בשעות כאלה דוחק ואנשים נדחפים כאילו שהמחר לא עומד להגיע, אפילו נלחצתי מעט ותהיתי איך פרח עדין כמוני יצליח לשרוד את זה.
Long story short- אני ישבתי והוא עמד כל הנסיעה.

ואז נזכרתי שאני בעצם בהמה..
אפשר טייק שני למרכז ההערכה? אני מוכנה לצעוק הפעם!


פירוט האאוטפיט-

חולצה- וינטג'.
שרשרת- איביי.
מכנס- זארה.
נעליים, תיק- ניין ווסט.

7 תגובות:

  1. פוי. סיפור הקרח מזכיר לי סיפורי דוסים חרמנים על קו ירושלים ת"א...
    רק שאלה לא מתחילים איתך ומדברים איתך אלא "נרדמים" בעוד היד שלהם צונחת ומחליקה על הירך שלך, את מתכווצת לפינה כדי להמנע ממגע היד הדוחה שלהם, והם ממשיכים "לישון" ומחליקים לכיוונך, וכך הלאה עד שקורה אחד משני הדברים הבאים:
    א. כבר אין לך לאן לברוח ולאן להתכווץ ואת שואגת עליו, אדוני תזיז את היד שלך מהרגל שלי!
    ב. את קולטת שהוא ממשש את עצמו תוך כדי וצועקת עליו אדוני תעיף את היד שלך מהרגל שלי! ובורחת מהכסא הטמא שלידו. אפילו לעמוד 45 דק' כל הדרך לירושלים עדיף מהשיט הזה.
    שני הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים.
    לצערי...
    פיח!!

    השבמחק
  2. אלוהים רואה, את חושבת?

    השבמחק
  3. לובה, מכות לתת לאיש הזה. "היה נעים, אדוני, אבל לשוחח איתך מפריע לי להתכונן לפגישה שלי".

    לולו, מזעזע!

    מעולם לא שמחתי יותר על המצאת הרכב הפרטי. מטונף, אבל פרטי.

    השבמחק
  4. חחח...קרעת אותי-"אני, הוא והסוכריה הבלתי נגמרת שלו..." ענק! ואני חשבתי שלרוסים יש יותר ריספקט ל-ONE OF THEIR OWN....:-P
    ומשהו אחד שאני באמת לא מבינה-למה לא לשאוג על אותם מטרידים בקולי קולות, לבייש אותם לפני כל האוטובוס, ו/או לחילופין ללכת לנהג ולעשות סצנה שתאלץ אותו להוריד אותם באמצע הכביש?!
    ברצינות אני שואלת...אני כבר הייתי עושה להם בית ספר...

    השבמחק
  5. וואו, אכן יום מבאס. סוטים באוטובוסים זו באמת בעיה קשה לבנות עדינות. גם לי היתה היתקלות דומה כשהייתי בתיכון (אוטובוס צפוף ופתאום את מרגישה יד נדחפת לך בין הרגליים מאחור) ועד היום אני מצטערת שלא הקמתי צעקות ורק עברתי לחלק אחר של האוטובוס. אם אולי יותר בנות היו צועקות במקום להתפדח, הסוטים האלו לא היו מעיזים להמשיך עם זה. הם אבל כנראה יודעים היטב את מי לבחור.

    השבמחק
  6. אויש, מאמי.... איכס על האיש הדפוק ההוא.
    אחת הסיבות שהכרחתי את הוריי לקנות לי רכב משלי כדי שלא אלחם איתם יותר על שלהם, הייתה כדי להפסיק להתקל בטיפוסים ה'צבעוניים' על אחד משני האוטובוסים עליהם נאלצתי לעלות כדי להגיע הביתה מהאוניברסיטה מדי יום... הנה טעימה מסוטה אחד מני רבים: "איך פרח כמוך באוניברסיטה? את נראית כמו ילדה בת 15! רואה, בגלל דברים כאלה גולדנבלט הזה נפל... יש בחורות קטנות שנראות מפותחות, חזה, פנים, הכל, אז שוכבים איתן". EWWWWWWWWWWWWWWW!!!!!
    אני מקווה שאכן קיבלת את העבודה (להיות מה? מנהלת? כי לא נראה לי שבשביל להיות מוכרת היו לוקחים מרכז הערכה) ולפחות מכל היום המרסיח הזה תצא לך הנחת עובד.

    בהצלחה מתוקה!

    השבמחק
  7. מצטרפת להלך הרוח בתגובות- איכס על סוטים.
    מודנה בובה, התמיינתי לתפקיד ניהולי, כן..רק שאין לי מושג איך הלך לי ואין לי מושג אם אני בכלל רוצה בזה או לא.
    אין לי מושג מכלום.

    השבמחק

Template Design By Baby in Heels
Back to Top