יום שבת, 27 ביוני 2009

איך כמעט אימצתי חתול

היי,
הכותרת שיעשעה אותי מעט כי היא הזכירה לי את 'איך פגשתי את אמא'. רק שבניגוד לסדרה, לא אייסר אתכם בתלאותיי במשך ארבע עונות עד שאגיע לפואנטה אלא תצטרכו לסבול רק כחצי פוסט.

אמש הופרה שיגרת העבודה והשינה שלי ובניגוד למה שאתם עשויים לחשוב- לא הייתי מרוצה מכך.
הציפייה שאתקשר עם אנשים הרבה אחרי שעות העירות שלי ועוד עם כאלה שלא נמצאים בדיוק ברשימת האנשים החביבים עליי, הייתה מעט מגוחכת.
אז הייתי ביץ'.
יש לי נטייה נורא מציקה ולא דיפלומטית לא להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלי או את חוסר החיבה שלי לאנשים מסוימים (מסוימים? על מי אני עובדת? אנשים רבים).
העובדה שהבית שלי משמש מוקד עלייה לרגל ועוד בשעת לילה מאוחרת העלה את סף חוסר שביעות הרצון שלי באותו ערב לשמיים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם אנשים שבאים לבקר ולהתרשם מהבית. אך זו שאלה של איכות ומינונים.
מוקד הבעיה הוא באנשים שכלל לא הזמנתי לביתי ואף לא תיקשרתי עמם לאחרונה, מחליטים על דעת עצמם להזמין עצמם אליי ולהצהיר כי יבואו לבקר.
אני שוקלת להעלות את תמונות הבית שלי בפומבי (ע"ע פייסבוק) ע"מ שאנשים יוכלו להתרשם ממנו אונליין ויקבלו את הרושם המתבקש שאני יותר לא רוצה לארח.

בכל מקרה, בחזרה ליציאה.
היא הייתה מייגעת. בנקודה די מוקדמת בערב הבנתי שהסיכוי היחידי שלי לצלוח ערב שיחות על צבא ועל בה"ד 1 הוא באמצעות אלכוהול.
מעבר לעובדה שאני סולדת ממסגרות צבאיות, השיחות זרקו אותי אי שם לגיל 17. בת זוגתי דאז (אני חושבת שרשמית היא היתה נחשבת בן זוג) וחבריו ישבו מסביב לשולחן במסעדה ודיברו אך ורק על צבא ואני לא הבנתי על מה המהומה וכל שרציתי הוא לסיים את יא' בשקט.
כך גם עכשיו. רק שעכשיו אנחנו פאקינג אנשים מבוגרים. לא אכפת לי מי חזר לשירות ואם המיתוס לגבי קללות בבה"ד 1 הוא נכון או לא (מה?). תמצאו נושאי שיחה חדשים.
הזמנתי משקה שהצעירים בימינו מכנים אותו 'קוברה'.
לא הצלחתי לפענח את הקשר בינו לבין משפחת הנחשים אך בשלב כלשהו הפסקתי לתהות על כך שכן הוא מיסטל אותי מאוד.
איני יודעת אם גם אתם נתקלתם בתופעה הזו, אך בחוף באצ'דוד (ואני בטוחה שזה מייצג בוודאי את יתר הערים בארץ) מסתובבים רוכלים בין השולחנות ומנסים למכור בובות פרווה ופרחים- האחד חירש והשני כנראה סתם נטול כמה כרומוזומים קריטיים.
מעבר לעובדה שזהו מבחן ל-האם הזוגיות החדשה והפורחת שלכם תצלח או לא (לא קנית לה פרח? חתיכת קמצן!), ניהלנו גם דיון סוער בשולחן (זה הסיח את דעת היושבים מנפלאות בה"ד1) לגבי האם זה לגיטימי לפנות לאנשים במסעדה ולהתעקש שיקנו את המוצרים שלהם או לא.
אני חשבתי שכן. לא ישבנו בתוך שטח סגור והבחור החירש עם הבובות היה ממש חמוד, למרות ההתעקשות והנחישות שלו. בעיניי, הבחורים בשולחן סתם התקוממו וניסו לגונן על עצמם כנסיון אחרון לגזר הדין שהוטל עליהם: אין בובה/פרח- אין סקס. לגיטימי, לא?
מה אנחנו? זונות בחינם?

לסיכום, זו היתה סתם יציאה מיותרת. יכולתי לרכוש לעצמי בסכום שביזבזתי שם זוג נעליים חדשות ולהיות מרוצה הרבה יותר.

בחזור, התחיל להלך אחרינו חתול קטנטן וחמוד. הוא היה כ"כ עיקש שהוא אף עקב אחרינו עד הדירה ממש. אני הייתי שמחה מהעניין (מזכירה לכם שגם הייתי מעט מסטולה עדיין) וחיש חש ניגשתי למקרר וסידרתי לו ארוחת לילה נחמדה.
אוכל משום מה לא עניין את אותו חתול אמביציוזי. זה מיד מצא לעצמו פינה בחדר שינה שלנו והתמקם בנחת בין נעליו של בן זוגי אחרי שהובהר לו שהמיטה היא מחוץ לתחום.
העמדתי פני שרי הריסון ואמרתי לבן זוגי שזה אות מהשמיים ושאנחנו נועדנו לאמץ אותנו. מסתבר שהגישה הזו לא מתקבלת בברכה גם אם את לא בעלת שליטה על בנק גדול.
בן זוגי המשיך להתנגד בתוקף לרעיון אימוץ החתול ואף ניסה להוציא אותו מחוץ לדירה, אך החתול העיקש המשיך לברוח פנימה חזרה לפינה שלו.
לבסוף בן זוגי הצליח בזממו והחתול נשאר ליילל בחוץ. כמה כאב לי עליו הלב. כאבה לי במיוחד הידיעה שלחתולים מהסוג שלו, הנחמד והבוטח, אין כ"כ סיכוי לשרוד בחוץ, בייחוד לא בשכונה מלאת ילדים סדיסטיים כמו שלנו.
המצפון שלי גם דאג להופעותיו בחלומות שלי הלילה וגם כעת (כשאני מפוכחת לחלוטין) אני מתחרטת שלא אימצנו אותו בכל זאת.
אני יודעת שזו היתה החלטה רציונלית כי אנחנו זוג שמתקיים ממשכורת וקצת (ותודה לצה"ל על כך) אך אני אשמח לשמוע את דעתם של הבלוגרים בעלי החתולים. מה לדעתכם הייתי אמורה לעשות וכמה באמת עולה לתחזק חתול ברמה החודשית?

כעת, לעניין מלבושיי:
בנים גידלתי אך לא רוממתי. בן זוג שלי יוצא עם שורט וכפכפים תנ"כיות ליציאה. בן זוג שלי.
רק אני שמתי לב ששני הבחורים האמצעיים (הימני הוא זה שמתגורר אצלנו בשבוע האחרון) לבושים בצורה כמעט זהה לחלוטין? משעשע.
מלבושיה של הבחורה כלל לא ברורים לי.



פירוט האאוטפיט:

שמלה שנלבשה כחצאית: הוניגמן.
טופ- קסטרו.
ווסט- זארה.
גרביונים- אנונימיים.
תיק- מנגו.
נעליים- ניין ווסט.
שרשרת- Forever21, מתנה מחברתי.

כמו תמיד, מצאתי את עצמי בתור היחידה שהיתה לבושה בטוב טעם ברדיוס של חוף שלם.
לא ברורה לי מה זו תופעת חוסר האסתטיקה הזו שתוקפת את העיר, אך ברור לי שנראיתי כמו עוף מוזר בין כל ההמון.
אני רגילה לכך, אך זה לא גורם לי להרגיש רע עם עצמי. אין לי שום כוונה להתאים את עצמי לסטנדרטים מקומיים, אם כבר, השאיפה אמורה להיות הפוכה לפי דעתי.
עשה רושם שהיחידות שהשקיעו מחשבה באיך הן נראות כשהן יצאו מהבית, היו אלה שמחשבותיהן הסתכמו ב'זה נורא אם רואים לי את התחת?' או 'אפשר לפתוח עוד כפתור במחשוף?' שכן הן נראו כפרוצות.
כל השאר לבשו סחבות לא מסונכרות שעמן גם לא הייתי יוצאת למכולת השכונתית, כי למה שארצה להכאיב לעיניו של פרוספר המוכר הזקן? הוא עבר כ"כ הרבה גם ככה.

המשך יום נהדר!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Template Design By Baby in Heels
Back to Top